ב”ה
בענין פלגינן דיבורא
בגמ’ (יח, ב): אלא כי אתמר ארישא אתמר, הרי אלו נאמנין אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין מאי טעמא אין אדם משים עצמו רשע.
ובתד”ה ואין אדם משים עצמו רשע הק’: “וא”ת והא קסבר רבא דפלגינן דיבורא בפ”ק דסנהדרין (דף ט: ושם) גבי פלוני רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי אם כן הכא נהימנו דאנוסים היו אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות דאליבא דרבא קיימא”
וי”ל כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר ועוד דאין לנו לומר מעצמינו דאנוסים היו מחמת נפשות דאונס מחמת נפשות לא שכיח כדפרישית אבל התם שכיח שבא על אשת איש אחרת כמו על אשתו או שרבעו אדם אחר וכן בהרגתיו בספ”ב דיבמות (דף כה: ושם) יכול להיות דאדם אחר הרגו אי נמי שאני הכא דמחמת ממון או מחמת נפשות הוי פירושא דאנוסים היינו הלכך לא פלגינן דיבורא אבל לרצונו ובא על אשתו הוי דיבור בפ”ע א”נ הכא עיקר עדות הוא במה שאומרים אנוסים היינו שבאו לומר שלא ראו המלוה א”כ מיד עושין עצמן רשעים כיון שחתמו אם לא יעשו פירוש לדבריהם הלכך לא שייך הכא פלגינן דיבורא אבל ההיא דהרגתיו עיקר עדות הוא לומר שנהרג להשיא את אשתו וכן פלוני רבעו או בא על אשתו עיקר עדות להרוג פלוני הלכך פלגינן דיבורא ולגבי להשים עצמו רשע או לגבי אשתו לא יהא נאמן
ועי’ ברשב”א בסוגיין שכ’ “אבל אנוסין היינו מחמת ממון אף על פי שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין דלאו כל כמינייהו לשוויי נפשייהו רשעים, ופלגינן דיבורא ומהימנינן להו במאי דקאמרי כתב ידינו הוא זה ולא מהימנינן להו במאי דקאמרי אנוסין היינו כיון דמשוו ביה נפשייהו רשעים . .” ובהמשך לזה “דלא אמרי’ ניפלוג דיבורייהו וניהמנינהו במאי דאמרי אנוסים היינו ולא נהימנינהו במאי דאמרי מחמת ממון ונימא דמחמת נפשות היה אונס, דאנוסין היינו לאו עדות גמור הוא” וכו’, ע”ש, והיינו דהרשב”א הק’ מכח זה דהא חזינן בסוגיין גופא ע”כ דפלגינן דיבורא ומאמינים להם דכתב ידם הוא ולא על מה שאומרים אנוסים היינו מחמת ממון, וכ”ה בריטב”א ד”ה אלא אי אתמר (שהק’ (בהמשך דבריו) “ואם תאמר אם כן נפלוג דיבורא ונאמר שהם נאמנים לומר אנוסין היינו אבל אין נאמנים לומר מחמת ממון”) ובשיטה בשם הרא”ה ובשם שיטה ישנה (ועי’ ברמב”ן שהביא ב’ לישנות בזה).
וצ”ע מה שהתוס’ הק’ הקושיא מדברי רבא בסנהדרין (ועד”ז במאירי, בתוהרא”ש בשם הריב”א ועוד), ולא הק’ כבראשונים הנ”ל מיני’ ובי’, דבדין זה גופא מוכח דפלגינן דיבורי’, דאל”כ איך מאמינים להם שהוא כתב ידם? ובפרט שהקושיא שהק’ התוס’ לכ’ יש ליישבה, דהקושיא הוא רק אם ננקוט דדין זה בסוגיין (דמחמת נפשות אינו נאמן) הוא (גם) אליבא דרבא דאית לי’ דפלגינן דבורא, וכמפורש בדברי התוס’ והראשונים, אך באמת יש לדון בזה, דהא אפ”ל דהך דינא דמחמת ממון אינו נאמן הוא מדברי רמב”ח (ורבא הק’ דאינו חוזר ומגיד דהוא לכו”ע, משא”כ הא דפלגינן דיבורא הרי ר”י חולק עליו בזה), וכ”כ הרמב”ן בשם חכמי הצרפתים (ורק שהק’ ע”ז דאין הלכה כן), וא”כ לכ’ עדיפא להקשות מיני’ ובי’ כבשאר ראשונים?
דקדוקים בהתי’ של תוס’
ובתי’ הראשון תי’ התוס’ “כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר”. וצ”ע, מה בכך דקיום שטרות דרבנן, הרי סוכ”ס יש דין בקבלת עדות דפלגינן דיבורי’, כלומר, יש דין בקבלת עדות שאף שמשים עצמו רשע בחלק מהעדות מ”מ אי”ז מונע מלקבל את שאר העדות, וא”כ הרי יש כאן עדות מעליא שהשטר איננה כשרה, ומה בכך שקיום שטרות מדרבנן?
וראיתי בספר פתוחי חותם שכ’ דפלגינן אינו דבר מוכרח וניתן לב”ד לקבל או לחלק, והדברים תמוהים לכ’, דאם הדבר תלוי בב”ד, א”כ מה”ת דפלגינן, ובכל גווני נימא דאפשר ב”ד יחליטו שלא לחלק? וביותר צ”ע דאם זה דקיום שטרות דרבנן הוי סבה שלא נימא פלגינן, א”כ כ”ש בדיני נפשות נימא דהמצוה ד”ושפטו העדה והצילו העדה” הוי סבה שלא נימא פלגינן, ולמה הורגין מצד פלגינן דיבורא?
וממשיך בתוס’ “ועוד דאין לנו לומר מעצמינו דאנוסים היו מחמת נפשות דאונס מחמת נפשות לא שכיח כדפרישית אבל התם שכיח שבא על אשת איש אחרת כמו על אשתו או שרבעו אדם אחר וכן בהרגתיו בספ”ב דיבמות (דף כה: ושם) יכול להיות דאדם אחר הרגו”.
ולא הבנתי, מה בכך דלא שכיח, הרי סוכ”ס אילו אמר אנוסים היינו בפנ”ע, היינו מפרשים דאנוסים היינו מחמת נפשות, כמבואר בדברי הרא”ה ובדברי הריטב”א, וא”כ מאחר דפלגינן דיבורא, א”כ הוי כאילו אמרו אנוסים היינו בפנ”ע?
וממשיך בתוס’ “אי נמי שאני הכא דמחמת ממון או מחמת נפשות הוי פירושא דאנוסים היינו הלכך לא פלגינן דיבורא אבל לרצונו ובא על אשתו הוי דיבור בפ”ע”.
וצ”ע כמו שהק’ הריטב”א “וכ”ת דכיון דמחמת ממון פירושא דאנוסין היינו הוא לית לן למפלגיה, הא ליתא דהתם נמי לרצונו פירושא דרבעו הוא דלא סגיא לרביעה שלא תהיה לאונסו או לרצונו וכי אמר לרצונו אמרינן דלאו לרצונו הוה אלא לאונסו וקטלינן ליה”?
והנה הריטב”א שם כ’ ע”ז: “ויש לומר דאכתי לא דמי דהתם עדות הרביעה עדות גמור הוא לחייב הרובע מיתה בין שיהא לרצונו של נרבע או לאונסו, ופירושו דלרצונו מילתא אחריתי היא ושייכא בחיוב הנרבע ואנן לא בחיוב הנרבע עסקינן, וכיון דכן אית לן למיפלג דיבורא ולמיסב מסהדותיה מאי דאצטריך לן ואידך כנטול דמי, ודכותה הכא כשאומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת ממון, דכתב ידינו הוא עדות שלם ולא צריכינן למימר טפי בענין זה וכשאומרים אנוסין היינו מחמת ממון אין צריך לעדותן כלל וכיון דמוסיפי מידי דלא מהימני פלגינן דיבורא ונקטינן מאי דסגי לן ומאי דהוינן עלה בנדון הזה, אבל ליכא למינקט אנוסין היינו לחוד בלא מחמת ממון דהא אנוסין היינו עם מחמת ממון כולה חדא מילתא היא וכיון דאינה מעיקר העדות וכולה חדא מילתא היא לית לן למפלגיה כלל אלא דנשבקיה כוליה”.
ולא הבנתי, לכ’ אכתי מאי שנא, הרי גם כאן אנוסים היינו הוי עדות בפנ”ע, דזהו עדות שהשטר אינו כשר (כמו שפלוני רבעני הוי עדות בפנ”ע בנוגע לאותו אדם). ומה דאנוסים מחמת ממון או מחמת נוגע להעדות על עצמם, הרי גם שם, הרי לרצונו או לאונסו נוגע להעדות על עצמו, אף שאינו נוגע להעדות על זה שרבע?
גם יש לדקדק בל’ התוס’, שבתי’ הב’ כ’ “ועוד”, ובתי’ הג’ ושארא כ’ “א”נ”.
וממשיך בתוס’ “א”נ הכא עיקר עדות הוא במה שאומרים אנוסים היינו שבאו לומר שלא ראו המלוה א”כ מיד עושין עצמן רשעים כיון שחתמו אם לא יעשו פירוש לדבריהם הלכך לא שייך הכא פלגינן דיבורא אבל ההיא דהרגתיו עיקר עדות הוא לומר שנהרג להשיא את אשתו וכן פלוני רבעו או בא על אשתו עיקר עדות להרוג פלוני הלכך פלגינן דיבורא ולגבי להשים עצמו רשע או לגבי אשתו לא יהא נאמן”.
וצ”ע, הרי במה שאמר אנוסים היינו אינם משים עצמו רשעים, דהא אנוסים ע”כ הוא או מחמת ממון או מחמת נפשות, ואם הוא מחמת נפשות הרי אינו משים עצמו רשע, וא”כ רק ע”י דמפרשינן שהוא מחמת ממון הוא דמשים עצמו רשע, ומאי קאמרי התוס’?
ב’ אופנים בהא דפלגינן דיבורא
והנראה לבאר בכ”ז בהקדם, דהנה יש לחקור במאי דסב”ל לרבא פלגינן דיבורא, האם הפי’ שמחלקים המלים שלו ממש, ומקבלים חצי מדבוריו ולא השאר, או שמחלקים התוכן דדבוריו, ולדוגמא בפלוני רבעני לרצוני, דאין הפי’ שמחלקים המלים שלו, כ”א שמפרשים הדבורים שלו שהם כוללים ב’ משפטים שונים: א’ שפלוני רבע אדם אחר, ב’ שהי’ אותי ולרצוני, והדין דפלגינן הוא דאפשר לקבל משפט א’ גם בלעדי השני.
ובתשובת הרשב”א (ח”א סי’ אלף רל”ז) כ’ דאם אמר אני רבעתי את פלוני לא שייך בזה פלגינן דבורא, ועד”ז באני באתי על אשת פלוני כו’ (ע”ש בסיום התשובה, ועי’ בשו”ת נו”ב מהדו”ק אבהע”ז סי’ ע”ב אות ב’). ומשמע מזה דהפי’ דפלגינן דיבורא הוא דמחלקים המלים עצמם, ולכן אי”ז שייך כ”א היכא דשייך לחלק המלים עצמם ויהי’ כל חלק כולל עדות בפנ”ע. אבל אילו הי’ הפי’ שמחלקים התוכן א”כ מאי שנא באיזה ל’ אמר לדבריו?
אבל יעויין בתוס’ בסנהדרין (ט, ב בתד”ה ואין אדם משים עצמו רשע) שכ’ התוס’ “וכן פלוני רבעו לרצונו אין לפרש דלא מהימן במאי דקאמר לרצונו אלא פלגינן דיבורא לומר שרבעו לאונסו דא”כ הוה פלגינן דיבורא בחד גופא ובמקצת מהימן אהאי גופא ובמקצת לא מהימן אלא פלגינן לומר שרבע אבל לא שרבעו וכן מוכח מפלוני רבע שורי דאי הוה אמרי’ אדם קרוב אצל ממונו ה”א דמהימן לומר שרבע שור אחר אבל לא שורו דבשורו אין שייך לחלק בין אונס לרצון” וכו’ ע”ש. ומשמע דהפלגינן אי”צ להיות נכלל בהמלים שלו, כ”א לוקחים חלק מהתוכן והפי’ של דבריו.
וא”כ משמע דפליגי בזה, דהרשב”א סב”ל דפלגינן המלים עצמם, ולא שייך זה כ”א היכא דיש אפשריות לחלק המלים ועדיין יהי’ מובן לחלק מהמלים. אבל התוס’ סב”ל דהפי’ פלגינן דיבורא היינו דמחלקים בין הפירושים השונים שנכללים במה שאמר, ועי”ז אפשר לקבל ענין א’ בלי השני.
ביאור דברי התוס’ בסוגיין עפ”ז
ודבר זה מפורש בתי’ האחרון שכ’ התוס’ בסוגיין “הכא עיקר עדות הוא במה שאומרים אנוסים היינו שבאו לומר שלא ראו המלוה”. דאם הדין דפלגינן הי’ דמחלקים המלים שלו, אז צ”ע כמו שהקשינו לעיל, דאדרבא, כשאומר אנוסים היינו בלבד הרי אין בכלל זה שהוא רשע. אבל אם החלוקה הוא בהתוכן של דבריו, הרי הפי’ הוא שבכלל דבריו הוא שאומר שלא ראה החתימה ואעפ”כ חתם מאיזה סבה (ואנו יכולים לפרש שהי’ מחמת ממון או מחמת נפשות), וגם אומר שלפועל הי’ זה מחמת ממון. וע”ז שפיר פי’ התוס’ דגם כשפלגינן דיבורא הרי התוכן דחתם אע”פ שלא ראה החתימה מצ”ע כבר עושה אותו לרשע.
ונראה דלפי’ התוס’ עיקר החידוש דרבא דפלגינן דבורא הוא זה שאפשר לחלק התוכן היוצא מדבריו אף שלא שייך לחלק המלים עצמם (דבהמלים עצמם הרי אמר בפי’ אנוסים מחמת ממון, ובזה א”א לחלק דבריו היפך כוונתו).
ולכן לדעת התוס’ אי”ז שייך למה דפלגינן דבורא דהיינו המלים עצמם ומאמינים למה שאמרו כתב ידינו הוא זה, דשם אכן אמר שני דברים שונים, ובזה פשיטא דשייך לחלק המלים עצמם, וכל החידוש דפלגינן דיבורא הוא דאפשר לחלק התוכן והפי’ של דבריו אע”פ שאי אפשר לחלק המלים עצמם, כנ”ל. ולכן כ’ התוס’ בסנהדרין (שם בא”ד) “ואף על גב דבההיא דכתובות (דף יח: ושם) פלגינן דמהימנינן להו במאי דאמרי כתב ידינו הוא זה היינו אפי’ בלא טעמא דפלגינן”, דהיינו דזה אין שייך להחידוש המיוחד דפלגינן התוכן של דבריו.
אבל לשא”ר דמחלקים המלים עצמם, א”כ בכללות הוי אותה הדין, ורק שכאן יש חידוש יותר לחלק המלים אפי’ באמצע עדות אחת, אבל מכיון שבעצם הוי אותה הדין, לכן שפיר הק’ הרשב”א ודעימי’ מיני’ ובי’, דחזינן בסוגיא זו עצמה דפלגינן דיבורא.
ועפ”ז א”ש תי’ הב’ של התוס’ דלא שכיח אנוסים מחמת נפשות, אף דאילו אמרו אנוסים היינו בסתם היינו צריכים לפרש דבריהם ולומר דהכוונה אנוסים מחמת נפשות (או מספק, כדברי הרא”ה, או מתורת ודאי, כדברי הריטב”א), דזה שייך רק כשאמרו אנוסים היינו גרידא, דמכיון שהב”ד מחוייבים לפרש דבריו, א”כ יתכן דהפי’ הוא דאנוסים מחמת נפשות, או – לפי’ הריטב”א – אמרינן דודאי זהו הפי’ מכיון דיש לו חזקת כשרות (וגם משום שאונס מחמת נפשות יש לה קול). אבל כשאמר אנוסים מחמת ממון, ואנו רוצים לפרש בדבריהם עוד ענין שנכלל בדבריהם שלא אמרו בפי’ (שלא ראו החתימות (שזהו בכלל דבריהם) והי’ הפי’ בזה שהי’ מחמת נפשות), הנה בזה אמרינן דכיון דלא שכיח, לכן אין לנו הכח בכה”ג לפרש בדבריהם ענין נוסף שלא אמרו בפי’.
[ודאתינן להכי אפ”ל עד”ז גם להסברא דפלגינן המלים עצמם, דגם להך סברא אפ”ל דסו”ס מה דאפשר לחלק המלים עצמם הוא משום שמה שרוצים לפרש בדבריו הוא בכלל דבריו].
ביאור תי’ הא’ דהתוס’ לפי דרכם
ועד”ז יש לפרש התי’ הראשון של התוס’, דהנה כבר ביארו התוס’ לעיל (בד”ה הרי אלו נאמנים) דמה דנאמנים לומר אנוסים היינו וכו’ כשאין כת”י יוצא ממקום אחר, היינו משום ד”כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דבור קטנים או אנוסים היינו”, והיינו דהקיום הוא לא רק מה שאומר כתב ידינו הוא, כ”א התוכן של הקיום הוא מה שאומר שהשטר הוא כשר (ועי’ בהגר”ח על הרמב”ם פי”ב מהל’ גירושין ובאחרונים בסוגיין), ומכיון שאומר תוכ”ד שאין השטר כשר הרי זה מבטל את הקיום. והיוצא מזה שאין הנאמנות של העדים במה שאמרו אנוסים וכו’ מצד עדות זה עצמה, כ”א במה שעי”ז מתבטל הקיום שאמרו לפנ”ז.
ועפ”ז א”ש דכ”ז תלוי בהתוקף של הקיום, דאם צריך נאמנות גדולה בשביל הקיום, א”כ הוי דבר קל שלא להחשיב הקיום לקיום. ולכן גם ע”י מה שלא אמרו בפי’ ואנו מפרשים בדבריהם, אפ”ל שעי”ז מתבטל הקיום שאמרו לפנ”ז. אבל מכיון שקיום שטרות דרבנן, היינו שבעצם יש נאמנות להקיום, לכן רק אם אומרים בפי’ דבר שהוא בסתירה להקיום אפ”ל דעי”ז לא חשיב קיום.
ועי’ ברשב”א בסופו שהביא ש”הרב אבן מיג”ש ז”ל כתב דמשום הכי לא פלגינן דיבורא באנוסין היינו מחמת ממון משום דמסייע שטרא להיאך”, והן הן הדברים.
ועפ”ז א”ש התי’ הג’ של התוס’, דמה שאומרים שלא ראו החתימה, הרי נאמנותם לזה תלוי אי היו רשעים בזה או לא, וא”כ מוכרחים להפי’ אי הי’ מחמת ממון או נפשות כו’, משא”כ בפלוני רבע אדם א’ (וזהו אם נפרש כונת התוס’ כהתוהרא”ש, דהוי לשיטתייהו, ולא כפשטות הל’ בסוגיין, ואכמ”ל).