בענין מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו
בגמ’ (יט, א): אלא טעמא דר”מ כדרב הונא אמר רב, דא”ר הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו.
ופרש”י (בד”ה אין המלוה צריך לקיימו): “בעדים החתומים בו שאין הלוה שוב נאמן לומר פרעתיו ולא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא שהתיר דמכיון שאמר כשר היה הרי הוחזק השטר וכי אמר פרעתיו לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא ור”מ נמי דאמר אין נאמנים לפוסלו במודה לוה שכתבו קאמר וקסבר לא צריכינן תו לעדים ולאו אפומייהו מיקיים שטרא”.
והנה מרש”י משמע דטעם הדבר דאינו נאמן במיגו דהפשא”ס הוא הפה שהתיר, הוא “שהרי ביד המלוה הוא”, וצ”ב.
ובתוס’ (בד”ה מודה בשטר שכתבו) הק’ “וא”ת ומ”ט לא מהימן במגו דאי בעי אמר מזויף וי”ל דשמא ירא לוה לומר מזויף פן יכחישוהו וליכא מגו ופירש הקונט’ במקום אחר דטעמא משום דדבר תורה א”צ קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב”ד ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין מזויף הוא אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום וכן נראה לר”י” (וכבר העירו שמ”ש התוס’ “ופי’ הקונ’ במ”א”, מבואר כן ברשב”ם לב”ב (קע, א) ד”ה אין צריך לקיימו, ואולי לזה הוא כוונת התוס’). [וכבר הובא בשיעור שלפנ”ז מ”ש האחרונים בביאור ב’ התי’ של התוס’, ואי הוו ב’ תי’ או תי’ א’, עי’ בקוב”ש ב”ב אות תכ”ב ובקוב”ש ח”ב סי’ ג’ אות ה’ ובאבהא”ז פי”ד הי”ד מהל’ טו”נ ובתוהרא”ש בסוגיין ועוד ואכ”מ].
פי’ הג’ של תוס’ וקושייתו עליה
וממשיך התוס’: “אבל אין לפרש דלא מהימן במגו לומר פרוע הוא משום דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי דהא כי טעין נמי אמנה הוא מסקינן בסמוך אמילתיה דרב דלא מהימן והתם לא שייך האי טעמא”. והנה פי’ זה שהביאו תוס’ באחרונה מבואר לכ’ בתורי”ד בסוגיין, וז”ל: “פי’ לוה שהודה שכתבו ועל פיו נחתמו העדים אין המלוה צריך לקיימו . . ואם טען הלוה פרעתיך אינו נאמן שכבר השטר מקויים שכל שטר מקויים אין הלוה יכול לומר פרעתי דא”ל מלוה שטרך בידי מאי בעי ולא אמרינן בזה הפשא”ס הוא הפה שהתיר”. ולכ’ הי’ נראה דזהו ג”כ כוונת רש”י בסוגיין, שכ’ בטעם שאינו נאמן “שהרי ביד המלוה הוא”, דלכ’ הפי’ הוא דיכול לומר לו שטרך בידי מאי בעי (דאל”כ מה נ”מ שביד המלוה הוא), וכמו שפי’ באחרונים בכוונת רש”י (עי’ בפנ”י והפלאה ועוד), וגם בתוהרא”ש כ’ פי’ זה בשם רש”י (בד”ה מודה בשטר שכתבו): “ורש”י פירש דמשום דאם איתא דפרעיה שטרא בידיה מאי בעי”.
ועפ”ז צ”ע, דלמה הביאו התוס’ הך פי’ בסתם, ולא הביאו בשם רש”י (וכמו שהעיר בפנ”י), והפי’ שבמ”א הביאו בשם רש”י, ואילו הפי’ שלכ’ נמצא ברש”י על אתר הביאו בסתם? ולמה לא הביאו התוס’ כמו שהוא בתוהרא”ש, כנ”ל?
והנה התוס’ הק’ על הך פי’ דהרי בשטר אמנה לא שייך הך טעמא, והיינו דנגד שטר אמנה לא שייך הטענה דשטרך בידי מאי בעי, דהרי מתרץ זה במה שטוען שמסרה לו בתור שטר אמנה. ולכ’ צ”ע, הרי רש”י פי’ להדיא גבי הא דקאמר בגמ’ דטעם דשטר אמנה הוא מדר”ה (בד”ה כדרב הונא): “ואשמעינן רב יהודה נמי הכי דלוה שאמר כתבתיו ומסרתיו לו אבל שטר אמנה הוא אין צריך המלוה לחזור ולהביא להעיד על החתימה דאין נאמן לוה לפוסלו דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה“, וא”כ סב”ל לרש”י להדיא דגם באמנה איכא הך טעמא דשטרך בידי מאי בעי (דכמו בפירעון לא עביד איניש דפרע בלי לקחת השטר, כמו”כ באמנה לא עביד איניש), וא”כ מאי הקשו התוס’ מאמנה הרי רש”י לשיטתו יישב זה להדיא (וכן פי’ בהפלא”ה (בתחלתו בפי’ הא’) באמת בדעת רש”י)?
והנה הפנ”י מסיק דאין כוונת רש”י דמטעם זה (דהשטר ביד המלוה, ודלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה) גופא הוא דאינו נאמן בהפה שאסר, אלא דסב”ל כסברת התוס’ דליכא הפשא”ס מטעם שפי’ הקונ’ במ”א, דמעיקר הדין אין השטר צריך קיום כו’, ובמילא חשיב בשטר מקויים, וע”ז מבאר רש”י הטעם דבשטר מקויים גופא אינו נאמן בטענת פרוע או אמנה, דזהו משום דהוי נגד הסברא (גבי פרוןע הוא נגד הסברא דשטרך בידי מאי בעי, וגבי אמנה הוא נגד הסברא דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלוואה, אבל לא שהסברא מבטל המיגו), ע”ש. אמנם אף דלקושטא אפשר לפרש כן בדעת רש”י, אבל לכ’ אי”ז מיישב את הקושיא הנ”ל על דברי התוס’, דאם הי’ ניחא לי’ להתוס’ גבי פרוע דזה שהשטר ביד המלוה זה גופא הוא הטעם שאינו נאמן במיגו, ורק דהוקשה לו מאמנה, א”כ הרי גם באמנה הא יש לפרש דאינו נאמן מצד הסברא שכ’ רש”י, וזה גופא הוא הטעם שאינו נאמן בהמיגו, והקושיא במקומה עומדת?
פי’ הגר”ח במה שאינו נאמן בטענת פרוע
והנה ידועים דברי הגר”ח (בחידושים על הש”ס עמוד ע’) דהא דאינו נאמן במלוה בשטר לומר פרעתי הוא לא משום הראי’ וההוכחה מצד הטענה דשטרך בידי מאי בעי, כ”א זהו הלכה בכחה של השטר, שע”י שמסר השטר להמלוה ה”ז כאילו סילק זכותו לטעון פרעתי. והביא ראי’ מל’ הרמב”ם (פי”א מהל’ מלוה ולוה ה”א) שכ’ “אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומרים לו או הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו”, דלכ’ ל’ הרמב”ם תמוה, שתלה הסבה במסובב, דהא מה שצריך לפרעו בעדים הוא משום שאינו נאמן בטענת פרעתי בלי ראי’ (משום שזהו נגד הסברא דשטרך בידי מאי בעי), ואיך כ’ הרמב”ם דמשום שאינו נאמן לטעון פרעתי לכן צריך להביא עדים? ומבואר מדברי הרמב”ם דזה שאינו יכול לטעון פרעתי זהו מעצם הלכות מלוה שבשטר, שמדיני השטר הוא שאין הלוה יכול לטעון פרעתי. ועוד ראי’, דאי לא נימא כן, א”כ מהו ההוכחה מהטענה דשטרך בידי מאי בעי, הרי יכול לומר שלא הקפיד ליקח השטר מכיון שיכול לטעון פרעתי (וכמפורש הך סברא גופא בדברי הרשב”ם בב”ב דלהלן)? וע”כ דבעצם אינו יכול לטעון פרעתי, וכנ”ל.
ויסוד לזה בדברי הראשונים, דהנה פליגי הראשונים בהוציא עליו כת”י ואין עליו עדים אם יכול לטעון פרעתי, והסוברים שאינו יכול לטעון פרעתי מובן, דאם הטעם דבשטר אינו יכול לטעון פרעתי הוא מצד ההוכחה דשטרך בידי מאי בעי, א”כ הי’ צ”ל הדין דגם בכת”י אינו יכול לטעון פרעתי, דמאי בינייהו, הרי גם בכת”י איכא הך הוכחה דשטרך בידי מאי בעי, ומזה דסברי כמה ראשונים דבכת”י יכול לטעון פרעתי, מוכח דזה שאינו יכול לטעון פרעתי הוא דיני מדיני השטר, ובכת”י שאין בזה תורת שטר דהא אין עליו עדים, שפיר יכול לטעון פרעתי [והיינו דמהדיעות דגם בכת”י אינו יכול לטעון פרעתי אין הכרח דלא כסברא הנ”ל, דהא אפ”ל דהך תנאי שמסלק מעצמו הזכות לטענת פרעתי הוה גם בכת”י (או אפ”ל דגם כת”י יש לה גדר של שטר (ועכ”פ לענין זה)), אבל מהנך דיעות הסוברים דבכת”י יכול לטעון פרעתי מוכח כסברא הנ”ל] עכתו”ד הגר”ח.
ולכ’ הי’ אפ”ל דזהו כוונת רש”י בסוגיין “שהרי השטר ביד המלוה הוא”, והיינו דזהו דין מדיני השטר דכשהוא ביד המלוה אין הלוה יכול לטעון פרעתי. ולהך סברא הי’ מיושב בטוב קושיית התוס’ דאמאי אינו נאמן במיגו דהי’ יכול לטעון מזוייף, דלהנ”ל א”ש, דמכיון שסילק מעצמו הזכות לטעון פרוע, דהוי כמו שהתנו תנאי ביניהם שלא יוכל לטעון פרוע בלי עדים, א”כ מה בכך שיש לו מיגו, הרי גם בגוף הטענה דפרוע ליכא גריעותא מצד עצם הטענה, ורק שזהו דין השטר שאינו יכול לטעון כן, וא”כ גם במיגו אינו יכול לטעון כן.
אלא שעל פי’ זה צ”ע לכ’ מל’ הש”ס בכמה דוכתי “שטרך בידי מאי בעי”, דהא להנ”ל זה שהלוה אינו נאמן אי”ז מצד הטענה של המלוה “שטרך בידי מאי בעי” (דהיינו מצד ההוכחה נגד טענת הלוה), כ”א מצד גוף השטר, וכנ”ל, והול”ל שאינו נאמן מכיון שיש שטר (ולא משום שאומר שטרך בידי כו'”), והי’ מתאים לזה ל’ רש”י בסוגיין “שהרי היד המלוה הוא”, ולא מצד אמירת המלוה? ובאמת בחידושי הגר”ח שם עמד ע”ז וכ’ “דאין לו הזכות אלא כל זמן שהשטר בידו הוא”, ולא הבנתי, דסו”ס לפי סברתו אי”ז מצד הטענה של המלוה מסברא, “בידי מאי בעי” כ”א מצד המציאות של השטר, וא”כ אכתי מאי קאמר “שטרך בידי מאי בעי” דזהו סברא וטעם?
דברי הרשב”ם והתוס’ בב”ב בענין מיגו במקום שטרך בידי מאי בעי
עוד צ”ע, דהרי בתוס’ ורשב”ם משמע להדיא דהטעם משום דשטרך בידי מאי בעי חשיב הוכחה וראיה נגד טענת הלוה, דהנה בב”ב (ע, א) איתא בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר, ואמר לו החזרתים לך מהו, מי אמרינן מיגו דאי בעי אמר נאנסו מהימן השתא נמי מהימן, או דלמא אמר ליה שטרך בידי מאי בעי. א”ל מהימן. ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי א”ל וליטעמיך וכי א”ל נאנסו מי מצי א”ל שטרך בידי מאי בעי וכו’.
והנה בהשקפ”ר הי’ נראה מפשטות דברי הגמ’ דקא מיבעיא לי’ אי נאמן במיגו נגד האומדנא דשטרך בידי מאי בעי או דהוי מיגו במקום עדים, וכ”פ הרשב”ם שם דהאיבעיא הוא מי אמרינן דנאמן במיגו “דמה לו לשקר אי בעי הוה פטר נפשיה בטענת שקר דנאנסו ומשום דלא רצה לשקר ואמר החזרתיו נאמן”, “או דלמא אמר ליה – מפקיד שטרך בידי מאי בעי לא היה לך להניח השטר בידי אילו החזרת לי פקדוני כדי שלא אחזור ואתבענו וכמו מה לי לשקר במקום עדים דמי ולא אמרינן מה לו לשקר”. ולפ”ז הי’ נראה דמסקנת הגמ’ שם דנאמן במיגו נגד הך סברא ולא חשיב מיגו במקום עדים. ולפ”ז אין לומר (כהפי’ הג’ שהביאו התוס’) דהא דאינו נאמן במודה בשטר שכתבו הוא משום דהוי נגד החזקה דשטרך בידי מאי בעי, דזהו נגד מסקנת גמ’ הנ”ל (וא”כ הו”ל להגמ’ לומר דתשובת רב חסדא מתלי תלי בפלוגתא דאמוראי). וצ”ל דעצם המיגו אינה טוב מצד א’ מאינך טעמי. וכן משמע מדברי התוס’ שם (ד”ה ולימא לי’) שכ’ “לאו משום דליהוי מיגו במקום עדים קפריך דא”כ מאי משני וליטעמיך כי א”ל נאנסו מי מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי הא כי אמר נאנסו לא מוכחא מילתא דלאו קושטא קאמר דאע”פ שהשטר בידו יכול להיות שנאנסו” ומשמע דלמסקנא לית לן הך טעמא דמיגו במקום עדים, ולכ’ הי’ אפשר לפרש משום דהך סברא דשטרך בידי מאי בעי גרע מעדים, ולא חשיב כמו אנן סהדי.
אמנם ראה ברשב”ם שם שכ’ “הלכך לא מצי למיטען מפקיד שטרך בידי מאי בעי ולמה לי לשקר במקום עדים לא דמי דהא עביד איניש למידחי ואמר אבדתי את שטרי ונפקד נמי לא הוה חייש לשטרא משום דהוה מצי למיפטר נפשיה בטענת אונס אבל מלוה את חבירו בשטר לא מצי טעין לוה פרעתי דא”ל אידך שטרך בידי מאי בעי וגבי לוה ליכא שום מיגו דאפי’ טעין נאנסו צריך לשלם דמלוה להוצאה ניתנה”, ומבואר מדבריו דאם הי’ הטענה דשטרך בידי מאי בעי טענה מעלייתא הי’ חשיב שפיר כמו אנן סהדי וכעדים, ולא הי’ המיגו מועיל נגד זה. ולכ’ מפורש בדברי הרשב”ם דהא דשטרך בידי מאי בעי מתורת ראי’ הוא דאתינן עלה.
אלא דלפ”ז הדק”ל לשיטת הרשב”ם, מ”ט במודה בשטר שכתבו אינו נאמן במיגו שהי’ יכול לטעון טענת מזוייף? והרי כ’ הרשב”ם דמה דאינו נאמן הוא משום דלית לי’ מיגו, וא”כ בשטר שאינו מקויים, דשפיר אית לי’ מיגו דמזוייף, יהא נאמן במיגו?
ביאור הסברא דמיגו במקום שטרך בידי מאי בעי הוי מיגו במקום עדים
והנה יל”ע בהצד דחשיב מיגו במקום עדים, מ”ט? ולכ’ אפ”ל דהך סברא ואומדנא דשטרך בידי מאי בעי הוי טענה חזקה וחשיב אנן סהדי וכעדים דמי (וכן משמע לכ’ מל’ הרשב”ם שם דכ’ דהוי כמו מיגו במקום עדים). אבל לכ’ לא משמע כן, דא”כ אי”ז תלוי במה שהמלוה יכול לטעון כן, כ”א עצם העובדא שהשטר נמצא בידיו של המלוה מהווה הוכחה שהשטר עדיין לא נפרע, ואי”ז פשטות לשון הגמ’.
ונראה לומר דהסברא דאינו נאמן במיגו נגד הך אומדנא זהו משום דהוי מיגו במקום עדים ממש. והיינו דכיון דיש שטר שחייב לו, הרי מאחר דיש אומדנא דשטרך בידי מאי בעי, א”כ חשיב עדים שהשטר אינו פרוע. דהנה לקמן (יט, ב) קאמר בגמ’ תרי ותרי נינהו, וביארו התוס’ (לעיל יח, ב ד”ה הרי אלו נאמנים) דזהו משום דאנן סהדי שלא היו פסולין כו’, וברש”י להלן שם (ד”ה תרי ותרי נינהו) “עדי השטר ב’ ואלו ב’ מעידים עליהם שפסולים היו באותה שעה”, והיינו דמצד האנן סהדי והאומדנא מסברא שלא היו אנוסים וכו’ חשיב שהעדים עצמם מעידים על עצמם שהם כשרים. והיינו דאין הפי’ דהסברא חשיב אנן סהדי וכמו עדות, אלא דכיון דידעינן שהעדים כשרים, שהרי נתקיימו חתימתם, א”כ חשיב כאילו מעידים ג”כ על שאר הפרטים שבה תלוי כשרותם, דהיינו שלא היו אנוסים או קטנים או פסולי עדות.
ועפ”ז אפ”ל דעד”ז י”ל בנוגע להראי’ נגד טענת פרוע, דכמו בנוגע לכשרות העדים, הרי כשישנה הוכחה על כשרותם של עצם החתימה אז אמרינן מסברא דנחשבים לעדים על כשרתם בכלל, כמו”כ הוא בנוגע לההלוואה, דכשישנה שטר כשר, שזהו ראי’ על ההלוואה, אז גם הפרטים בשייכות להלוואה זו שהם מסברא נכללים בעדות של עידי השטר. והיינו דכיון שהשטר כשר והוי עדות על ההלוואה, לכן כשהשטר ביד המלוה, שזה חשיב ראי’ מסברא שהשטר עדיין לא נפרעה, אזי אמרינן מטעם זה שעידי השטר חשיבי עדות על כך שהשטר אינו פרוע.
ועפ”ז יש לתווך בין הסברה הנ”ל דהגר”ח ופשטות ל’ הגמ’, דבאמת הא דבמלוה שבשטר אינו יכול לטעון פרוע הוא הלכה בהלכות השטר, שמדיני השטר הוא דחשיב עדות על שאינו פרוע (שזהו הטעם שבכתב ידו ואין עליו עדים ליתא לדין זה לכמה דיעות, וכדלעיל, וכמודגש בדיוק ל’ הרמב”ם, וכדלעיל), אלא שזה גופא הוא מצד הסברא דשטרך בידי מאי בעי, דכיון שהמלוה יכול לטעון כן, הנה זה גורם שהעדות של השטר חשיב עדות נגד טענת פרוע [אבל מצד הסברא דשטרך בידי מאי בעי מצ”ע אפשר דבאמת הי’ יכול לטעון פרעתי היכא דאית לי’ מיגו, דלא חשיב עדות ממש].
חילוק בסברא זו בין פרוע לאמנה וביאור דברי התוס’
אמנם כ”ז שייך לענין טענת פרוע, אבל לענין אמנה, הרי טענת הלוה הוא שהשטר מעיקרא אינה שטר כשר, דמעיקרא לא נכתבה על הלוואה, וא”כ עיקר הנידון הוא על כשרות השטר, וא”כ בזה אף דיש סברא דלא עביד איניש דכתב ומסר בלי הלוואה, אבל זה לא הוי אלא סברא בעלמא, אבל אין לומר דהוי עדות של השטר גופא, דזה לא שייך לומר אלא לאחרי דידעינן דהוי שטר (כשנידון הוא על פרוע), אבל לענין אמנה, לא שייך זה, וכנ”ל.
ועפ”ז יובנו דברי התוס’, דהתוס’ הביאו ב’ הסברות לבאר אמאי אינו נאמן בטענת פרוע במיגו דמזוייף. ואח”כ מוסיף “אבל אין לפרש” והיינו דאין לפרש דכוונת רש”י דהוי מיגו במקום עדים, דהרי מיגו במקום עדים הוא רק אי נימא דהוי עדות ממש, וזהו רק לפי הסברא דלעיל דהעדות שבשטר נחשב לעשות דלא הוי פרוע, אבל זה לא שייך אלא בפרוע אבל באמנה “לא שייך האי טעמא”, וכנ”ל, וא”כ עכצ”ל דאין כוונת רש”י דמצד הך סברא הוא דאינו נאמן במיגו משום דהוי מיגו במקום עדים, אלא דאינו נאמן במיגו משום דהשטר מצ”ע אינה צריכה קיום, וכפי’ הקונ’ במ”א, ורק שרש”י מבאר דמאחר שמצד סברא הנ”ל נחשב השטר לשטר מקויים, א”כ שוב אינו נאמן בטענת פרוע או אמנה, כמו שאינו נאמן בכל שטר מקויים, ומצד הטעמים שכ’ הרש”י (וכפי’ הפנ”י דלעיל).
וא”כ תו”ד התוס’ הוא כן דמביא פי’ הקונ’ במ”א (וצ”ל דזהו הטעם דאינו נאמן במיגו דמזוייף) אבל אין לפרש דהוא מטעם מיגו במקום עדים (וזהו כוונת רש”י בסוגיין) דטעם זה לא שייך באמנה (וא”כ עכצ”ל דמ”ש רש”י בסוגיין בענין פרוע ומזוייף הוא כמשנ”ת).
וכד נדקדק לכ’ נראה דזהו ג”כ כוונת דברי התורי”ד, שמדקדק בלשונו בהך טעמא דשטרך בידי מאי בעי דזהו הטעם שאינו נאמן בטענת פרוע בכל שטר מקויים. ורק דכאן חשיב כמו שטר מקויים, ע”ש, וזהו כמשנ”ת, ועצ”ע.