בענין יהרגו ואל יחתמו שקר
בגמ’ (יט, א) “אמר רב חסדא קסבר ר”מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. אמר ליה רבא השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו זילו חתומו ולא תתקטלון, דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד, השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו”.
וכל המפרשים תמהו על ההו”א של ר”ח, דאיך יתכן הו”א כזו, והרי הלכה רווחת דאין לך דבר שעומד בפני פקו”נ?
פירושי הראשונים בסברת ר”ח ושקו”ט בדבריהם
והנה עי’ ברמב”ן שכ’ “הא דאמר רב חסדא קסבר רבי מאיר העדים שאמרו להם וכו’, ה”ק אע”ג דקיי”ל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע”ז וג”ע ושפיכות דמים, מ”מ דינא הוא דליקטלו ולא יחתמו שקר ומדת חסידות היא ואי לא עבדי הכי משוו נפשייהו כרשיעי וקסבר רבי מאיר אפי’ בכה”ג אין אדם משים עצמו שאינו חסיד”, ועד”ז ברשב”א ועוד (ואח”כ הביא הרמב”ן עוד פי’ ודחאה, וכמובא להלן).
ולכ’ תמוה, דאיך אפ”ל שאין אדם משים עצמו שאינו חסיד, ואיזה חזקה שייך בזה? והנה בש”ש ש”ז פ”ה עמד בזה, ותו”ד דיש סברא דאאמע”ר, מכיון דיש לו חזקת כשרות, אבל גם זה צ”ע, דמה שייך חזקת כשרות שיתנהג ע”פ מדת חסידות? עוד צ”ע להדיעות דסב”ל כדעת הרמב”ם (ראה רמב”ם פ”ה מהל’ יסוה”ת ה”ד) ד”כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו” [ואף דהרמב”ן לא קאי בהך שיטה, מ”מ הרי צריך ליישב את דברי הגמ’ גם להך שיטה]? והנה הריטב”א אכן הק’ כן להך פי’, ומטעם זה דחאה ופי’ (להך סברא) דהם היו סבורים כן, אבל לא שהאמת הוא כן, אבל זה צ”ע ג”כ לכ’ דאיך שייך לומר דאאמע”ר בדבר שהוא טעות?
והנה הרא”ה (הובא בשיטה) כ’ ע”ד דברי הרמב”ן, אלא שברא”ה הוא בשינוי קצת ומיישב הקושיא מהא דבשאר עבירות אסור למסור עצמו, וז”ל: “דאע”ג דקי”ל באידך דאין אדם רשאי לנהוג מדת חסידות בעצמו שאם לא היה עובר היה מתחייב בנפשו בהא קס”ד דרשאי”, והיינו דמפרש דכאן עכ”פ מצד מדת חסידות יכול למסור עצמו, ומבואר דפירושו הוא מלכתחלה להדיעות דבשאר מצוות גם מצד מדת חסידות אינו יכול למסור א”ע, ומ”מ סב”ל לר”ח דשאני גזל דעכ”פ מצד מדת חסידות יכול למסו”נ אפי’ היכא שאינו מחוייב (עכ”פ אליבא דר”מ[1]), וצ”ע מהו הסברא לחלק בזה?
ועי’ בשיטה עוד פי’ דבנהוג שבעולם שהעדים מוסרים נפשם שלא להעיד עדות שקר כו’ ע”ש, וגם בזה צ”ב לכ’, דמאחר שאי”ז חיוב, ורק דנוהגים כן, א”כ מה”ת שיהי’ בזה הכלל דאאמע”ר?
והנה כבר נת’ במ”א ב’ הסברות באאמע”ר, ודברי הצ”צ בזה ודברי האחרונים בזה, ואכמ”ל, ולכ’ הקושי בסוגיין הוא לב’ הסברות.
ועי’ ברמב”ן שהביא עוד פי’ “ואיכא דאמרי דרב חסדא אמר קסבר רבי מאיר מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר, לפי שנמצא בברייתא חיצונית שלשה דברים אין עומדים בפני פקוח נפש ואלו הן ע”ז וג”ע וש”ד רבי מאיר אומר אף הגזל” (וע”ש מה שפי’ לפ”ז בדברי רבא, ולבסוף דחה הפי’ אך לא נת’ הטעם, ועי’ ברשב”א מה שהק’). ואכן לכ’ מצינו במקומות אחרים יסוד להך סברא דבגזל לא אמרינן דיעבור ואל יהרג, דהנה עי’ בב”ק (ס, ב) “ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער . . מאי קא מיבעיא ליה . . רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו”.
ובתוס’ שם (ד”ה מהו להציל עצמו בממון חבירו): “איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש”.
והיינו דפשיטא דיכול להציל עצמו בממון חבירו, דהא אין לך דבר שעומד בפני פקו”נ, ולכן מפרשים התוס’ דהאיבעיא הוא אם חייב לשלם או לא. וכ”ה ברא”ש שם (סי”ב) “ומבעיא ליה מהו למיקלייא. אבל הא לא מיבעיא לי’ אי שרי למיקלינהו להצלת ישראלים. דמילתא דפשיטא היא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא שלש עבירות. אלא הכי איבעיא ליה מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין. ואמרו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו אדעתא דליפטר אלא יציל עצמו וישלם”.
ובהמשך הגמ’ “בשלמא למאן דאמר למקלי, היינו דכתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה”, ולפי’ התוס’ צריך לפרש דמאי דקאמר “ויצילה” להך לישנא היינו שלא הניח לאנשיו לשרוף מבלי לשלם. אמנם ברש”י שם (ד”ה ויצילה) “שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו”. ומבואר מדבריו שמפרש דלהצד שאסור להציל עצמו בממון חבירו, א”כ אסור לגמרי אפי’ ע”מ לשלם.
ועי’ בפר”ד (דרוש י”ח?) שהביא דברי רש”י ותמה עליהם, אבל עי’ במהר”צ חיות לב”ק שם שהביא שכ”ה גם בירושלמי ע”ז (פ”ב, וקאי בענין מה דאין דוחין נפש מפני נפש, וקאמר ע”ז): “לא סוף דבר שאמר לו הרוג את איש פלוני אלא אמר לו חמוס את איש פלוני”, ומפורש דגם באומר לחבירו חמוס את פלוני אמרינן דיהרג ואל יעבור. ונמצא דהך סברא דבסוגיין הוא רק הו”א, ורק דעת יחיד (וגם בזה תמהו הראשונים דאיך שייך אפי’ הו”א כזה, וכנ”ל), הנה בב’ גמרות הנ”ל הוא גם לפי המסקנא, וגם אליבא דהילכתא.
[וע”ש שהביא שהפנ”מ כ’ שהך ירושלמי קאי בשיטת ר”מ בכתובות בסוגיין, ולכ’ צ”ע, דהא הך שיטה דר”מ הוא רק הו”א בסוגיין (ואין הירושלמי תח”י כעת לעי’ בל’ הפנ”מ)? אך דבריו א”ש לפי מה שפי’ הרמב”ן בפי’ הב’, דכוונת רב חסדא כפשוטו דר”מ סב”ל דאיסור גזל הוא גם במקום פקו”נ, “ורבא אמר אנן ודאי קי”ל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא שלשה אלו בלבד, ודילמא אתא קמי בי דינא דס”ל כרבנן ואורו ליה הכי”, ולהך פירושא יוצא שגם לפי האמת והמסקנא סב”ל לר”מ דיהרגו ואל יחתמו שקר, וכדברי הירושלמי הנ”ל, אלא שהרמב”ן בעצמו דחה הך פי’ וכ’ ע”ז ולאו מילתא היא, ואכ”מ. ועכ”פ לפי הפנ”מ גם הירושלמי הוי רק דעת יחיד, אבל הגמ’ דב”ק הנ”ל לפרש”י הוא לכ’ אליבא דהילכתא ולכו”ע[2]].
יסודות להמושג דאין פקו”נ דוחה איסור גזילה
והנה הסברא בהנ”ל בפשטות דאף דפקו”נ דוחה כה”ת כולה, זהו רק בנוגע לבין אדם למקום, אבל במה שנוגע לבין אדם לחבירו, הנה בזה לא שייך פטור דפקו”נ. בסגנון אחר: הנה במקום פקו”נ אומר הקב”ה שבמצב זה לא נתחייבנו בהמצוות, שהרי גזר ואמר “וחי בהם ולא שימות בהם”, וכאילו נאמר שבמקום פקו”נ מוחל על חיוביו, אבל במצוה שהוא נוגע להזולת, הרי הזולת לא מחל, ולא שייך ליפטר[3] [ודוגמא לדבר הוא הסברא שכתוב באחרונים דבמצוות שבין אדם לחבירו לא שייך הא דעדל”ת].
ועי’ ב”ק (פ, א) ת”ר מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית, והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי.
ובשיטה מקובצת שם (ד”ה וכתב) הביא בשם המאירי “מהאי עובדא דחסיד אחד שמעינן דאף על פי שבמקום פיקוח נפש הותרו האיסורין להתרפאות בהן דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר”, ע”ש, ואף דאפ”ל דהך גמ’ הוא מצד מדת חסידות ולא מדינא (וכפשטות הל’ “ראוי להחמיר בה ביותר”, ונק’ בגמ’ “עון” בנוגע לה”חסיד אחד” שלא התנהג ע”פ מדת חסידות), מ”מ הרי חזינן גם בזה דעכ”פ מצד מדת חסידות יש מקום להחמיר במצוות שיש בהם הפסד לחבירו אף במקום פקו”נ.
ביאור נוסף במה דמותר למסור נפש על גזל במדת חסידות
ואואפ”ל בזה (ולתווך בין הפירושים השונים), דהנה ידוע מה שכ’ לחקור באתוו”ד כלל י”ג בהא דאונס פטור ממ”ע אם פטור לגמרי או שמחוייב הוא ואינו יכול לקיים חיובו, ע”ש, ומסיק דיש לחלק בזה בין מצות שבין אדם למקום, כגון תפלין וצצית כו’, דבהם אפ”ל דאם אנוס נמצא שאין עליו חיוב כלל, משא”כ במצות שבין אדם לחבירו, שענינם הוא גם מצד הנפעל והתוצאה כו’ (וידועים דברי הרמב”ם בפיה”מ ריש הל’ פיאה), בהם אף דאונס פטור מ”מ כמאן דעביד לא אמרינן, ובסגנון אחר, אף שמצד האונס הגברא הוא פטור, מ”מ אין הפטור בנוגע להחפצא דהמצוה, ולכן הענין עדיין הוא חסר (עש”ב).
ועד”ז אפ”ל בענין פקו”נ, דאף דבפועל אין לך דבר שעומד בפני פקו”נ, מ”מ הרי זה כמו שאר אונסים, דבמצוות שבין אדם למקום, הוי גדר הפטור מה דחשיב הותרה לגמרי, משא”כ במצות שבין אדם לחבירו (כגון גזל וכיו”ב), הנה אף שבמקום פקו”נ הותרה העבירה או המצוה, הרי כ”ז הוא בנוגע להגברא, אבל החפצא דהמצוה במקומה עומדת.
ועפ”ז יש לבאר דעת הרא”ה (ולכ’ אפ”ל דזהו ג”כ כוונת הרמב”ן) דהחילוק בין גזל לשאר עבירות הוא לענין מדת חסידות, דהנה מ”ש הרמב”ם דכל מי שנא’ בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה”ז מתחייב בנפשו, הנה לכ’ אפשר לבאר זה כי סב”ל להרמב”ם דבמקום פקו”נ ליכא מצוה או עבירה כלל, וא”כ לא שייך בזה מדת חסידות מאחר דאין כאן מצוה (ועי’ בלקו”ש (הוספות לחי”א?) אי דעת הרמב”ם דפקו”נ הותרה או דחוייה, ועי’ בתניא פ”ח ובלקו”ב), וא”כ נמצא דהוי מאבד עצמו לדעת והוי מתחייב בנפשו (ועי’ בלקו”ש ח”ה (פר’ לך) בהערה ובשוה”ג דמק’ בהא דמבואר בגמ’ דר”ג קנה אתרוג באלף זוז להודיע כמה מצוות חביבות עליהם, ושואל הרבי שם דלכ’ מה שייך חביבות מאחר שהוא פטור, ע”ש מ”ש בזה בב’ אופנים, ועד”ז בענינינו דלא שייך בזה מדת חסידות מאחר שפטור, וא”כ ה”ה מתחייב בנפשו).
אמנם כ”ז הוא במצוות שבין אדם למקום, דבהם הוא דאפ”ל דהמצוה בטילה לגמרי במקום פקו”נ, אבל במצוות שבין אדם לחבירו, הרי א”א להמצוה עצמה לידחות, ורק שדין פקו”נ הוי פטור בנוגע להגברא, וא”כ שפיר אמרינן דאם רוצה להחמיר במדת חסידות יכול להחמיר. ועפ”ז יובן היטב סברת ר”ח לפי’ הרא”ה, דאף למ”ד דבשאר עבירות אסור לו ליהרג, מ”מ בגזל מותר לו להחמיר על עצמו במדת חסידות, ומצד מדת חסידות יחתמו שקר ואל יהרגו.
ביאור הסברא דשייך בזה אאמע”ר והפירכא של רבא
ועפ”ז יש לבאר ההו”א של הגמ’ דשייך בזה אאמע”ר, אף דהוא רק מדת חסידות, ואיך שייך הו”א דאין אדם משים עצמו שאינו חסיד? אך אפ”ל דבדבר שחיובה הוא לגמרי מצד מדת חסידות, הרי בוודאי שאדם נאמן לומר שאינו חסיד, דפשיטא דלא כ”א הוא חסיד (ואדרבא לפעמים אמרינן דלא כל הרוצה ליטול את השם יטול, ומיחזי כיוהרא כו’ (ועי’ בהכונס שם לאח”ז) וכיו”ב). אמנם בנידו”ד מצד החפצא של עבירת גזל, ה”ה רשע כפשוטו, ורק שמצד פקו”נ א”א לחייב את הגברא בזה, אבל העבירה מצ”ע הוי ענין של רע ורשעות, הנה בזה שפיר הי’ אפ”ל דאאמע”ר שאינו חסיד.
ועפ”ז יובן קושיית רבא וגם אריכות לשונו, דע”ז משיב רבא “השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו: זילו חתומו ולא תתקטלון, דאמר מר: אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש – אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד, השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו”, דלכ’ אי”מ אריכות לשונו, והול”ל בקיצור ובפשטות דאין לומר דהדין הוא דיהרגו דהאמר מר וכו’? אך להנ”ל יומתק, דע”ז משיב רבא דאה”נ דמצד עצם המעשה הוי זה מעשה עבירה, מ”מ הרי מאחר שמצד הגברא, הנה אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו זילו חתומו, היינו דמצד הגברא מיפטר, א”כ שוב לא שייך לומר בזה אאמע”ר.
ועפ”ז יש לבאר ג”כ הסברא דהראשונים שכ’ דנהוג העולם שמוסרים נפשם ע”ז, די|ל דזהו ג”כ מטעם הנ”ל דכיון דעצם מעשה העבירה הוי עבירה אפי’ במקום פקו”נ, לכן מוסרים נפשם ע”ז וכמש”נ.
ויש למצוא יסוד בזה בדברי אדה”ז בשו”ע בשו”ע חו”מ דיני גזילה וגניבה ס”ב, וז”ל: “ואפי’ מי שהוא בסכנת מות וצריך ליטול ממון חבירו כדי להציל נפשו ממות, לא יטלנו אלא על דעת לשלם, שאע”פ שכל העבירות שבתורה נדחות מפני פקו”נ חוץ מע”ז וג”ע ושפ”ד, אסור להציל עצמו בממון חבירו ע”ד להפטר אלא על דעת לשלם כשתמצא ידו, הואיל ואפשר בתשלומין, ואף ע”ד לשלם לא הותר אלא מפני פקו”נ”.
והנה אף שהל’ הוא “הואיל ואפשר בתשלומין”, לכ’ אין הכוונה דזהו הטעם דאין פקו”נ דוחה, דהיכן מצינו בפקו”נ דאם אפשר להשלים אח”כ אז אין פקו”נ דוחה? והנה אין לומר דהכוונה דזה דהפקו”נ דוחה מועיל רק לענין שיוכל להציל א”ע, אבל לענין שיפטר אח”כ מתשלומין, הרי לזה אין מועיל, דהרי אח”כ אי”ז פקו”נ (ואם הי’ הצלת נפשו במה שאינו משלם אח”כ, א”כ בפשטות לא הי’ מחוייב להשיב גם אח”כ, ולהעיר דל’ רבינו הזקן “כשתמצא ידו”), אבל זה אינו, דמדיוק ל’ אדה”ז “שאע”פ שכל העבירות שבתורה נדחות מפני פקו”נ חוץ מע”ז וג”ע ושפ”ד, אסור להציל עצמו בממון חבירו ע”ד להפטר” וכו’ משמע להדיא דזהו חילוק בענין הדחייה ע”י פקו”נ בין עבירה זו לשאר עבירות, דאל”כ הו”ל לומר בפשיטות, “דבענין התשלומין אין כאן פקו”נ” וכיו”ב.
ולכ’ הביאור בהקס”ד דמותר להציל עצמו ע”י ממון חבירו גם ע”מ להפטר הוא דהנה כשגונב או גוזל (או מזיק) ממון חבירו, הנה מה שמתחייב אח”כ לשלם, זהו משום שבשעת הגניבה, וע”י מעשה הגנבה, הוא מתחייב לשלם (ואי”ז חיוב שמתחייב ומתחדש אח”כ בפעו”נ), וא”כ הי’ מקום לומר דכיון שבשעת מעשה הגנבה יש ע”ז פטור דפקו”נ, היינו דממעשה זה לא שייך שיחולו חיובים, א”כ הי’ צ”ל פטור מתשלומין גם אח”כ [וכדקי”ל (ב”ק (ע, א במשנה) בגנב ומכר בשבת ולע”ז וכו’ דפטור, דכיון דבשעת מעשה הגנבה איכא פטור דקלב”מ, לא שייך חיוב תשלומין גם אח”כ].
וע”ז הוא החידוש דאסור להציל עצמו בממון חבירו, היינו דלא מיפטר לשלם כיון דאפשר בתשלומין, דע”כ הפי’ בזה דכיון דאפשר בתשלומין לכן ליכא בזה הפטור דפקו”נ באותה האופן שישנה בשאר עבירות שבתורה (וכנ”ל מכל הנך סוגיות דבאיסור גזילה ליכא אותה הפטור דפקו”נ כמו בשאר איסורים). ולכ’ ההסברה כמשנ”ת דכיון דענין הגזילה, היינו החפצא דהעבירה, אינה נדחית, ע”כ לא שייך למיפטר מתשלומין, והיינו דהך ס”ד דפטור מתשלומין משום שבשעת מעשה הגנבה הוי פקו”נ, זה הי’ נכון אם הי’ הגדר דפקו”נ בזה כמו בשאר עבירות, דאין כאן מעשה עבירה כל עיקר, וא”כ אין התחייבות לתשלומין גם אח”כ, אבל מכיון שהפטור הוא רק מצד הגברא וכמשנ”ת, הוי הדין דחייב לשלם כשתמצא ידו. ועי”ל.
הוספה וחומר לעיון
במה שהובא לעיל בהשיעור (בהערה) הקושיא בסתירת דברי רש”י, דמפרש”י בב”ק יוצא דבאיסור גזילה לא אמרינן יעבור ואל יהרג, והדין דאסור להציל עצמו בממון חבירו היינו דאפי’ ע”מ לשלם אסור להציל עצמו (ודלא כפי’ התוס’ והרא”ש), וא”כ איך מתאים זה עם המבואר בסוגיין דלכו”ע אמרינן להו זילו חתומו ולא תקטלון [ואף דלחד פירושא (בהרמב”ן) כו’ סובר ר”מ – אף לפי המסקנא דסוגיין – דיהרגו ואל יחתמו שקר, אמנם הנה, מלבד מה דגם הרמב”ן דחה פי’ זה (וכדלעיל), הנה אף להך פי’ הרי ההלכה הוא כרבנן דסב”ל דיחתמו שקר ואל יהרגו, ואף דבדברי הירושלמי (בע”ז שהביא המהרצ”ח בב”ק שם) מפרש הפנ”מ דקאי בשיטת ר”מ, אבל בסוגיא הנ”ל דב”ק לכ’ דוחק גדול לפרש כן, דבפשטות הוא להלכה לכו”ע (והובא להלכה בהפוסקים דאסור להציל עצמו, ורק שבפוסקים הובא זה כפי’ התוס’ והרא”ש), דאל”כ מהך סיפור על דעת חכמים כו’, וא”כ משמע מפרש”י דגם להלכה אסור להציל עצמו בממון חבירו אפי’ ע”מ לשלם, וא”כ צע”ג ליישב זה עם סוגיין?
הנה אולי אפשר ליישב דהנה כ’ הרמב”ם (פ”ה מהל’ יסוה”ת ה”ד) “וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם . . ואעפ”כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה” וכו’. היינו דלא שייך עונש במי שעבר בעונש. אבל בה”ו שם “כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו“. וצ”ב בטעם החילוק?
ומבואר באחרונים (עי’ באו”ש , ועי’ במאמר ד”ה וקבל היהודים תשי”א בהערה, ובהתוועדות דפורים תשי”א, ובאג”ק ח”א בהערה ומה שש”נ, ואין הספרים תח”י כרגע אבל הדברים ידועים ומפורסמים) דשני מיני אונסים יש, דבאונס היכא שאנסוהו עכו”ם הרי אי”ז מעשה עבירה שלו, ולכן אף שאסור לו לעבור מ”מ לא שייך לענשו, משא”כ היכא שמתרפא בע”ז, הרי אין גוף המעשה באונס, רק שהוא עובר על העבירה להציל את עצמו, ובזה חשיב כמעשה העבירה שלו ועונשים אותו עונש הראוי לו.
ולכ’ י”ל דעד”ז הוא החילוק בין ב’ הסוגיות, דבסוגיין הרי מיירי שאמרו להם תחתמו שקר או תהרגו, שזהו אונס על גוף מעשה החתימה בשקר (שהוא בסוג האונס דברמב”ם ה”ד הנ”ל), ובזה אמרינן דכיון דאין הוא גוזל, רק האנס גוזל על ידו, הנה במקום פקו”נ אומרים להם תחתמו שקר ואל תהרגו. אבל בסוגיא דב”ק אין כאן אונס על גוף המעשה, ורק שרוצה להציל את עצמו בממון חבירו (בסוג האונס דברמב”ם בה”ו הנ”ל), ובזה אמרינן דכיון דהוא הגוזל אין לו היתר לכתחלה לגזול. ועצ”ע, ובאתי רק להעיר.
[1] ברא”ה הל’ הוא “קס”ד”, וצ”ע, דלכ’ לפי פירושו בקושיית רבא הרי לא נדחה סברא זו
[2] ועפ”ז צ”ע בפרש”י, דבסוגיין מבואר מדבריו דאי”ז למסקנא אפי’ בדעת ר”מ, מצד קושיית רבא, ואילו מפירושו בב”ק יוצא לכ’ שכן הלכה?
[3] והשליח הת’ הנע’ וכו’ חיים שי’ סימפסון הק’ ע”ז דא”כ (אי נימא דזהו מדינא ולא רק מדת חסידות) א”כ למה לנו טעמא דמאי חזית לענין שפ”ד, אך י”ל דזה תלוי בהפלוגתא אי טעמא דמאי חזית הוא רק בקו”ע (כדעת התוס’) או גם בשוא”ת (כדעת הרמב”ם, עי’ בהגר”ח על הרמב”ם הל’ יסוה”ת וש”נ. ואכמ”ל).