בסוגיא דאנוסים היינו

ב”ה

בסוגיא דאנוסים היינו

בגמ’ (יח, ב) תנו רבנן אין נאמנים לפוסלו דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים נאמנים. בשלמא לרבנן כי טעמייהו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אלא לר’ מאיר מ”ט, בשלמא פסולי עדות מלוה גופיה מעיקרא מידק דייק ומחתם, קטנים נמי כדרשב”ל דאמר ריש לקיש חזקה אין העדים חותמין על השטר אא”כ נעשה בגדול, אלא אנוסין מ”ט.

]ובתד”ה חזקה: “הכא משמע דלא אמרינן מגו במקום חזקה ולרבנן אמרינן וצ”ע דבעיא היא בפרק קמא דב”ב (דף ה: ושם) ולא אפשיטא גבי תבע אחר זמנו ואמר ליה פרעתיך תוך זמני” (ועי’ ברעק”א ובפנ”י מה שהק’)]

דיוקים בדברי ר”מ ובדברי התוס’ בלישנא קמא

וצ”ע: א) אם ר”מ חולק על דעת חכמים משום דסב”ל דאין המיגו מועיל במקום חזקה, למה לו להביא הנך טעמים חדשים, והרי כ’ התוס’ לעיל (ד”ה הרי אלו נאמנים) דאיכא סברא דאנן סהדי שלא היו אנוסים או קטנים או פסולי עדות, והתוס’ הכריחו כן מגמ’ להלן דקרי לי’ תרי ותרי, וזה פשוט דאנן סהדי עדיף מהנך חזקות דקאמר ר”מ (דהא מועיל אפי’ נגד עדים למיחשבי’ תו”ת, כנ”ל), וא”כ הו”ל להגמ’ לומר דטעמי’ דר”מ הוא מצד האנן סהדי? ב) ועד”ז צ”ע בדברי התוס’ לעיל (ד”ה לא שנו אלא דאמרו אנוסים היינו מחמת ממון) שכ’ “דלא מהימני משום דלא משוו נפשייהו רשעים וקטנים כדרשב”ל ופסולי עדות משום דמלוה גופיה מידק דייק כדאמרינן בסמוך”, דלמה להו להתוס’ להביא הנך טעמים דלהלן, ולמה לא הביאו הטעם שכבר הביאו בד”ה שלפנ”ז דאנן סהדי שלא היו פסולים?

והנה יש שפי’ (   ) דהך אנן סהדי דלקמן, דקאמר בגמ’ דתרי ותרי נינהו, היא גופא סברת הגמ’ דלהלן דמלוה מידק דייק, ולפ”ז ה”אנן סהדי” הוא רק לענין קטנים ופסולי עדות, דבזה החזקה של המלוה מידק דייק שולל זה [ולפ”ז מאי דמק’ בגמ’ להלן תו”ת נינהו קאי רק על קטנים ופסולי עדות היו], אבל בתוס’ הרי מפורש דהאנן סהדי הוא גם בנוגע לאנוסים היינו, וא”כ עכצ”ל דזהו משום דמפרש דהאנן סהדי הוא משום שהעדות שבשטר נחשב ג”כ לעדות שהשטר הוא כשר, וא”כ צ”ע כנ”ל?

ג) ועוד צ”ע, דהנה לכ’ הי’ נראה דיסוד הפלוגתא דר”מ וחכמים הוא בהסברא שכ’ התוס’ לעיל, שהתוס’ הק’ (בד”ה הרי אלו נאמנים) דאיך נאמנים הרי זה מיגו במקום עדים, ותי’ “וי”ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דבור קטנים או אנוסים היינו אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא שכתב ידן יוצא ממקום אחר”. ואי הוה סב”ל לר”מ כן, א”כ מה בכך דחזקה דמלוה מידק דייק ומחתים, ושאין העדים חותמין על השטר אא”כ נעשה בגדול, הרי לא עדיף הך חזקה מהאומדנא דאנן סהדי[1], וא”כ סוכ”ס מאחר שבתכ”ד להקיום אמרו קטנים היינו פסולי עדות היינו א”כ נימא דלא חשיב כלל קיום (וא”כ שוב אין כאן חזקה), וא”כ עכצ”ל דלר”מ לית לי’ הך סברא.

וא”כ צ”ע, מאי קשיא לי’ להגמ’ על דברי ר”מ באנוסים מחמת נפשות, נימא דבאנוסים היינו מחמת נפשות אין נאמנים לפוסלו מטעם מיגו במקום עדים, וכסברת התוס’ בקושייתם, מאחר דר”מ לית לי’ סברת התי’ של התוס’?

ד) ועד”ז צ”ע בדברי התוס’ דלעיל הנ”ל, שכ’ באנוסים היינו מחמת ממון “דלא מהימני משום דלא משוו נפשייהו רשעים וקטנים כדרשב”ל ופסולי עדות משום דמלוה גופיה מידק דייק כדאמרינן בסמוך”, דמאחר דסב”ל (להלישנא קמא) דאין נאמנים (היכא דכת”י יוצא ממקום אחר) היכא דאיכא חזקה וכיו”ב, א”כ בוודאי שגם היכא דאיכא אנן סהדי (דעדיף מחזקה, וכנ”ל) סב”ל דאינם נאמנים, וא”כ צ”ע דגם באנוסים היינו מחמת נפשות הול”ל דאינם נאמנים (בהסיפא היכא דכת”י יוצא ממק”א), כיון דאנן סהדי שלא היו אנוסים, וכנ”ל?

ואין לומר דקושיא חדא מתורצת בחברתה, דכיון דחזינן דהל”ק סב”ל דרק באנוסים מחמת ממון אינו נאמן, ומטעמא דאאמע”ר, ע”כ לית לי’ הך סברא דאנן סהדי שכ’ התוס’ בד”ה שלפנ”ז, ולכן מוכרחים לומר שגם טעמייהו בקטנים היינו ופסולי עדות היינו הוא מטעם אחר, ולכן הביאו התוס’ שהוא מטעם החזקה דלקמן.

אבל זה אינו, דאם מוכח דהל”ק חולק על סברת הגמ’ דלקמן דתרי ותרי נינהו, א”כ מה מקשים התוס’ על המשנה, הרי אפשר דגם החכמים במשנתינו לית להו הך סברא? ואף דאפ”ל דזה לא יתכן דהתנא דמשנתינו לית להו הך סברא דהאנן סהדי, דא”כ לא הי’ הגמ’ מק’ בפשיטות לקמן דתו”ת נינהו, אמנם לפ”ז אי”מ מי הכריחו להתוס’ דהאנן סהדי דהגמ’ לקמן הוא גם באנוסים היינו, ומצד זה לעשות מחלוקת בין הל”ק להגמ’ דלהלן, אלא עכצ”ל דסב”ל להתוס’ בפשיטות מסברא דהך אנן סהדי הוא גם באנוסים היינו [ואפ”ל דזהו לשיטתם דאיכא אנן סהדי, דהיינו דחשיב כעדות שהשטר הוא כשר (ולא מצד הסברא דמלוה דייק וכו’ דבגמ’ להלן), ובענין זה הרי אין לחלק בין אנוסים היינו לאינך] וא”כ הדק”ל?

והנה המהר”ם שי”ף ביאר דהא דישנה אנן סהדי, זהו רק לפי הלישנא בתרא, דאינו חוזר ומגיד, אבל לפי הל”ק דחוזר ומגיד, א”כ לא שייך לומר אנן סהדי על עדות הראשונה שאין בה פסול, דמאחר שהם בעצמם יכולים לחזור בהם מעדותם ולחזור ולהגיד, א”כ לא שייך אנן סהדי. ולפ”ז הרי לא ק’ כלל בתד”ה לא שנו, דשם קאי להל”ק, וא”כ ליכא באמת אנן סהדי, ולכן באנוסים מחמת נפשות באמת נאמנים, ורק באנוסים מחמת ממון אינם נאמנים מטעם אאמע”ר, וכן בפסולי עדות וקטנים אינם נאמנים מטעם החזקה כו’, וכמ”ש התוס’.

אמנם זה אפ”ל רק לשיטתו דמהרמ”ש (לעיל ד”ה למימרא), דסב”ל דהיכא דחוזר ומגיד אז אמרינן דמתבטל לגמרי עדותם הראשונה, וכמו בחוזר בו תכ”ד. אבל לשיטת האחרונים דפליגי ע”ז וסב”ל דגם היכא דחוזר ומגיד הוא רק שיש נאמנות גם לעדות השנייה,אבל לא שמתבטל לגמרי העדות שחזר ממנה, ועדיין הוי כתו”ת, א”כ אין מקום לכ’ לתי’ הנ”ל, דמאחר שלעולם לא יוכל לבטל לגמרי עדותו הראשונה, והא דחוזר ומגיד הוא רק שיש לו נאמנות בעדות נוספת כמו שיש לכת נוסף, א”כ אין שום סבה שבעדות הראשונה לא תהי’ אנן סהדי גם להשיטה דחוזר ומגיד (דהא אי”ז דומה דתכ”ד), וא”כ הדק”ל?

חילוק בין ה”אנן סהדי” והחזקה

והנראה לומר בכ”ז בהקדם, דהנה בטעם של החכמים בהרישא דסב”ל דהרי אלו נאמנים, אף דסב”ל דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, מבאר רש”י (בד”ה כיון שהגיד): “בשלמא רישא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ועלייהו סמכינן כולה חדא הגדה היא דהא באותו דבור [בכדי] שאילת שלום קאמרי אבל אנוסים היינו”, והיינו דאי לאו דהוי חדא הגדה לא היו נאמנים משום דאינו חוזר ומגיד. ועפ”ז אפ”ל דסב”ל לר”מ דא”א לומר כולה חדא הגדה, מאחר דיש חזקה דלא היו פסולי עדים או קטנים.

והביאור בזה, דהנה יש חילוק בין הך אנן סהדי שכ’ התוס’ (ע”פ הגמ’ דלהלן) והחזקה דקאמר ר”מ, דהאנן סהדי, דחשיב (מצד זה) תרי ותרי, זהו דין עדות, וזהו מצד העדים, והיינו שהעדים החתומים על השטר נחשבים כעדות על כשרות השטר בכל הפרטים, כולל זה שלא היו אנוסים או קטנים או פסולי עדות. בסגנון אחר: הך אנן סהדי יסודה הוא מצד הלכות שטר.

לאידך, הנה הך חזקה דר”מ, אין לזה שייכות לדין שטר, כ”א זהו סברא בפנ”ע, דמלוה לא שדי זוזי בכדי.

והנה הק’ ההפלאה והפנ”י על רבא דמה”ת דבנידו”ד שייך הא דאינו חוזר ומגיד, מאחר שהוא מתרץ דבריו, וההפלאה ביאר דילפינן זה מהפסוק, דהא היכא דלא מתרץ דבריו לא בעינן קרא, עש”ב (ועי’ במה שנת’ בזה בשיעור שלפנ”ז). עכ”פ יוצא מדבריהם דעיקר הענין דאינו חוזר ומגיד הוא היכא שסותר דבריו הראשונים, אבל היכא שאין סתירה בין דבריו האחרונים לדבריו הראשונים בזה הי’ הסברא נותנת דחוזר ומגיד, ורק שבזה מחדש הגמ’ בסוגיין שגם בכה”ג שייכת הפסול דאינו חוזר ומגיד. ועכ”פ היכא דסותר דבריו הרי שייך בזה ביותר החיסרון דחוזר ומגיד, וכמשנ”ת בהשיעור שלפנ”ז.

ועפ”ז אפ”ל דלר”מ הנה מאי דאמרינן דכולה חדא הגדה היא, זה אפ”ל רק בצירוף מה דאין שום סתירה בין דבריו הראשונים לדבריו האחרונים, אבל היכא דיש סתירה, אז הרי לא שייך לומר דכולה חדא הגדה, אלא אמרינן דאינו חוזר ומגיד, דהא כל היכא דאיכא יותר סתירה אז פשוט יותר הסברא דאינו חוזר ומגיד.

והנה מצד האנן סהדי, הרי זה שישנה אנן סהדי, דהיינו עדות שהשטר הוא כשר (שמצד זה חשיב בגמ’ להלן תו”ת), זהו ע”כ רק מצד זה שיש לזה דין שטר, דבלא זה לא יתכן שיהי’ בזה איזה גדר של עדות, וא”כ מצד זה שייך שפיר לומר דכולה חדא הגדה היא, דהדבור השני שאמרו אנוסים היינו אינה בסתירה להדבור הראשון, דאף דיש אנן סהדי שאינם אנוסים, אבל זהו רק כ”ז שיש ע”ז תורת שטר, אבל מכיון שהדבור הב’ דאנוסים היינו וכו’ הוא שאין זה בכלל שטר, א”כ אין זה סותר להדבור דכת”י הוא זה (ורק מתרץ דבריו), והיינו דמצד התוכן דשני הדבורים אין סתירה ביניהם. אמנם מצד החזקה דמלוה מידק דייק ומחתים, הרי זה אינו תלוי בדין שטר, ומכיון שמצד חזקה זו נקטינן שהפי’ של דבריהם הראשונים דכת”י הוא זה הוא שלא היו פסולי עדות או קטנים, הנה בזה לא שייך לומר, אליבא דר”מ, דכולה חדא הגדה היא, ולכן בזה שוב אינו חוזר ומגיד, ושפיר קאמר ר”מ דאינם נאמנים לפוסלו[2].

ועד”ז הוא לסברת התוס’, דהא דנאמנים, אף דהוי מיגו במקום עדים, הוא משום דע”י שאמרו אח”כ דאנוסים היינו וכו’, עי”ז לא חשיב קיום, ועי’ בחידושי הגר”ח על הרמב”ם (פי”ב מהל’ גירושין), והיינו דהקיום הוא לא מה דאמרו כת”י הוא זה, היינו דאין זה עדות פרטית על כתב ידם, כ”א תוכן העדות דהקיום הוא עדות על השטר, דהשטר הוא שטר כשר (רק שהאופן שמעידים שהשטר הוא כשר הוא ע”י עדותם כת”י הוא זה), ולכן כשאמרו תכ”ד אנוסים היינו וכו’, היינו שאין השטר כשר, נמצא שמעולם לא הי’ עדות שהשטר הוא כשר.

וא”כ אפ”ל דסב”ל לר”מ דבד”א דאפ”ל דלא חשיב קיום, היכא דמעיקרא הי’ חסר פרט זה של הקיום, היינו שלא הי’ נכלל בעדות הראשונה שהשטר כשר גם לענין כשרות העדים, ואף דאנן סהדי שלא היו אנוסים וכו’, מ”מ זהו רק לאחרי דידעינן שהשטר כשר, וכמשנ”ת, משא”כ כ”ז דלא ידעינן זה, הרי אם אמרו תכ”ד שאין השטר כשר משום שהיו אנוסים או קטנים וכו’, נמצא שלא הי’ קיום. אבל כ”ז הוא מצד האנן סהדי, אבל מצד החזקה דמלוה מידק דייק, דזהו לא מצד התורת שטר שבזה כ”א סברא בפנ”ע, א”כ מצד סברא זו צ”ל דכשאומרים כת”י הוא זה, הרי מצד החזקה צ”ל דיש בכלל דבריהם שלא היו פסולים, וגם מצד ענין זה השטר כשר, וא”כ כשאומרים בתכ”ד דהיו פסולי עדות, א”א לומר בזה שאין זה קיום מעיקרא, ורק דרוצים להיות נאמנים במיגו, וזה הוי מיגו במקום חזקה.

וא”ש מה שהגמ’ הוצרכה לסברא חדשה אליבא דר”מ, דבוודאי גם ר”מ סב”ל כהך סברא דהיכא דכולה חדא הגדה היא חוזר ומגיד, וכן להתוס’ דהיכא שבתכ”ד אומרים שהיו פסולים כו’ אזי לא חשיב כלל קיום, וע”כ סב”ל מטעם אחר דבנידו”ד לא שייך הסברא דכולה חדא הגדה היא, וע”ז מבארת הגמ’ דלר”מ ישנה סברא בפנ”ע דיש חזקה מצד המלוה דמידק דייק.

וא”ש מה דהוק’ להגמ’ על דעת ר”מ מצד אנוסים היינו מחמת נפשות, אף דגם בזה איכא אנן סהדי, דכיון דע”כ טעמא דר”מ הוא לא מצד האנן סהדי, כ”א מצד החזקה והסברא בפנ”ע מצד המלוה דמידק דייק, א”כ באנוסים היינו מחמת נפשות, שאומרים שמעולם לא חיתה הלוואה, א”כ לא שייך הך חזקה, כמובן, ושפיר הק’ בזה מ”ט דר”מ.

[ואין להקשות ע”ז דלפ”ז אמאי תולים התוס’ (לקמן יט, א ד”ה חזקה) פלוגתא זו דר”מ ורבנן אי מהני מיגו במקום חזקה, והא לפמשנ”ת אין ראי’ מדברי ר”מ דאין אומרים מיגו במקום חזקה, דהרי מאחר שחשיב השטר מקויים (דהא איכא חזקה דלא היו פסולי עדות) א”כ הוי מיגו במקום עדים (דהא בשטר מקויים איכא אנן סהדי), דאינו מועיל לכו”ע,

דזה אינו, דאי אמרינן מיגו במקום חזקה, א”כ מאמינים להם במה שאמרו פסולי עדות היינו, אף דזהו נגד החזקה והסברא דמלוה מידק דייק, ואמרינן גם מצד זה דלא חשיב קיום, ושוב ליכא גם האנן סהדי, וע”כ מה דר”מ סובר דאינם נאמנים בהטענה פסולי עדות וקטנים מצד הסברא והחזקה, היינו משום דאף מיגו אינו מועיל נגד חזקה, דמיגו במקום חזקה לא אמרינן, ושפיר הק’ התוס’ דפלוגתת ר”מ ורבנן תלוייה אי אמרינן מיגו במקום חזקה אי לא].

ועפ”ז יובנו גם דברי התוס’ בד”ה לא שנו, די”ל דעד”ז הוא להלישנא קמא, דמכיון דהל”ק חולקת על הלישנא בתרא, וסב”ל להל”ק דחוזר ומגיד, ולדעת ההפלאה שהובא לעיל היינו דחוזר ומגיד היכא שאינו סותר דבריו הראשונים, א”כ מצד האנן סהדי לא חשיב סותר דבריו הראשונים, דהא לפי דבריו לא הי’ השטר כשר וא”כ ליכא בזה אנן סהדי, אבל מצד החזקה דהמלוה מידק דייק, הנה מצד זה שפיר אמרינן דסותר דבריו הראשונים, וכנ”ל, ולכן היכא שכת”י יוצא ממק”א אינם נאמנים.

[1] וכדמוכח מזה שלענין האנן סהדי פשיטא לי’ להתוס’ דאין המיגו מועיל נגד זה, דהוי מיגו במקום עדים, אף שלענין חזקה הוי עכ”פ פלוגתא, וכן מזה שהאנן סהדי מועיל אפי’ נגד עדים, שלכן חשיב לקמן תו”ת מצד הך אנן סהדי.

[2] והנה לפרש”י דמה דנאמן הוא מצד דכולה חדא הגדה היא, צ”ב מה צריך לדין דהפשא”ס? ומבואר בזה דהא דכולה חדא הגדה הוא רק לענין שלא יהי’ בזה החיסרון דחוזר ומגיד, אבל אכתי מה”ת להאמין לההגדה השנייה יותר מההגדה הראשונה, וליהוי כתו”ת (וכסברת ההפלאה והב”י והתומים גבי חוזר ומגיד דהוי כתו”ת), הנה ע”ז בעינן לדין הפשא”ס דנאמן דוקא בהגדה האחרונה.

והנה מצד האנן סהדי, א”א לומר דלא נאמינם בהגדה האחרונה דהוי נגד אנן סהדי, דהא לפי ההגדה האחרונה השטר פסול וליכא אנן סהדי, וכמשנ”ת, אבל הך הפשא”ס הוי נגד החזקה דמלוה מידק דייק, ובזה תלוי אי מיגו מועיל נגד חזקה או לא.