בענין אין אדם משים עצמו רשע

ב”ה

בענין אין אדם משים עצמו רשע

במשנה (יח, ב) העדים שאמרו כת”י הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים.

ובגמ’: אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אבל אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנין. אמר ליה רבא כל כמיניה, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וכי תימא הני מילי על פה אבל בשטר לא, והא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב”ד, אלא כי אתמר ארישא אתמר, הרי אלו נאמנין, אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות, אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין מאי טעמא אין אדם משים עצמו רשע.

קושיית בעל הפלאה ושקו”ט בקושייתו

ובהפלא”ה הק’ וז”ל: “לכ’ יפלא, דהא רבא לא סתר אלא סברת רמב”ח באנוסים מחמת נפשות דלא מהימני בלא מיגו, אבל בהא דמחמת ממון נאמנים במיגו לאשוויי נפשייהו רשיעי לא סתר, ומי הכריחו לחזור בשניהם?”

[ולכ’ הקושיא תמוה, דהרי לאחרי קושיית רבא מסיק “אלא אי אתמר ארישא אתמר”, והיינו דהתלמיד אמר בשם רמב”ח “לא שנו כו’ אבל כו'”, ורק דטעה אם ארישא אתמר או אסיפא אתמר (ואם אמר “לא שנו אלא באנוסים מחמת ממון אבל לא באנוסים מחמת נפשות או להיפך), ואף דקאמר בגמ’ “אמר לי’ רבא”, לכ’ ע”כ צריכים לפרש דהכוונה שאמר כן להתלמיד שחזר על דברי רמב”ח, דאם נפרש כפשוטו דאמר כן לרמב”ח, א”כ אין מקום למאי דמסיק “אלא כי אתמר ארישא כו’ אמר רמב”ח”, כמובן. וא”כ מאחר דמצד קושיית רבא לא הי’ שייך לומר דרמב”ח אתמר אסיפא, א”כ בהכרח לומר דאתמר ארישא (ומה דשייך לומר ארישא הוא “לא שנו אלא מחמת נפשות אבל מחמת ממון לא), ובמילא יוצא מזה דמחמת ממון, שמשים עצמו רשע, אינו מועיל בזה הפשא”ס?

ולכ’ הי’ אפשר לבאר קושייתו ע”פ דברי התוס’ (שבת נ, א ד”ה אלא אי אתמר, המצויין בנימוקי הגרי”ב בסוגיין), דבגמ’ שם איתא ג”כ אמר רבא לא שנו אלא . . איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא . . אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רבא לא שנו אלא . . וכ’ ע”ז התוס’ שם (על מאי דקאמר בגמ’ אלא אי אתמר) “אין גירסא זו נכונה דלכאורה משמע שלרבא עצמו היה מקשה וטפי הוי ניחא אי הוה גרס אלא אמר רבא אבל לפי זה הוה צריך לומר דרבינא לפלוגי אתא”, ולפי דברי התוס’ צ”ל בסוגיין ג”כ דהגירסא הנכונה “אלא אמר רמב”ח”, והיינו דרמב”ח הדר בו מכח קושיית רבא, וע”ז שפיר קא קשיא לי’ לההפלאה, דאף דחזר בו במה דאמר דמחמת נפשות נאמן אפי’ בלא מיגו, מצד הקושיא דאינו חוזר ומגיד, אבל למה חזר בו מסברתו דהיכא דאיכא מיגו נאמן אפי’ לעשות עצמו רשע?

אמנם לכ’ יש מקום לחלק, דשם איתא להדיא “איתיבי’ ההוא מרבנן . . לרבא“, ובזה שפיר קאמר התוס’ דא”כ אין מקום להגירסא “אלא אי אתמר כו'”, אבל בסוגיין דקאמר “אמר לו”, דאפשר לפרש דאמר להתלמיד שחזר על דברי רמב”ח, כנ”ל, א”כ לכ’ זה עדיף מלשבש הגירסא (ומ”ש התוס’ שם “משמע שלרבא עצמו הי’ מקשה”, לכ’ היינו משום דבדוחק אפ”ל גם שם דמאי דקאמר “לרבא” היינו שהק’ על דברי רבא, אבל בסוגיין אי”ז דוחק (כ”כ), וכנ”ל), ועצ”ע].

הדין דחוזר ומגיד א”אע להיות כפשוטו דזה פשוט משום דאאמע”ר

ותי’ ההפלא”ה: “ונלע”ד די”ל דהא בהא תליא, דצלה”ב מנ”ל באמת לרבא באנוסים מחמת נפשות דהו”ל חוזר ומגיד, דילמא קרא דאינו חוזר ומגיד היינו בפשטות, כשאומרים שקר העדנו בלא טעם אונס נפשות”

[וכן הק’ הפנ”י בסוגיין וז”ל: “ויש לי בזה מקום עיון דנהי דילפינן מקרא דאין חוזר ומגיד דלמא היינו היכא שסותרין לגמרי עדות הראשונה בלא אמתלא. אבל היכא דאמרי אנוסין היינו מחמת נפשות שיש כאן אמתלא מנ”ל דלא מהימני. ואי אנוסין היו מחמת נפשות מאי הוי להו למיעבד דהא אפילו במודעא היו דברינו אמרינן לקמן דמהימנו ולא מיקרי חוזר ומגיד כיון דניתן ליכתב וה”נ כיון דאנוסין מחמת נפשות היו ע”כ ניתן ליכתב”]

וממשיך “וצ”ל דלזה אי”צ קרא, דפשיטא דאינו נאמן לעשות עצמו רשע”

[והיינו דמכיון דהיכא דסותר דבריו פשוט שאינו נאמן מטעם דאאמע”ר, א”כ ע”כ קרא אתי להיכא שאינו סותר דבריו. ולא הבנתי, דלכ’ לא מצינו לענין אינו חוזר ומגיד שיהי’ איזה ייתור בקרא, דהנה רש”י בסוגיין פי’ “דגבי עדות חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד וגו'” (ועי’ בריטב”א בארוכה כמה אופנים בזה) אבל עכ”פ לכ’ לכל האופנים הרי אין הפי’ דיש ייתור דקרא ללמד דאינו חוזר ומגיד, כ”א זה משמעותי’ דקרא, דכיון דרק חדא הגדה כתי’ ילפינן דעדות צ”ל בפעם אחת (או ממה שנא’ יקום דבר, דמזה לומדים דתוצאת העדות הוא מיד כו’) אבל עכצ”ל דזהו מגדרי עדות, ולא דזהו דין חדש דילפינן מזה (ובפרט דהא איכא עוד כמה דרשות דדרשינן מהך קרא), וא”כ מה בכך אם ענין זה שהוא מגדרי עדות היינו יכולים ללמוד ממק”א, מאחר שאין שום ייתור בפסוק זה ללמוד כן? וצ”ע].

וממשיך: “ואין לומר כיון דהו”א דיכול לחזור אינו רשע, כמו בתכ”ד דיכול לחזור מהאי טעמא[1], זה אינו דהתם [כלומר כשחוזר בו תכ”ד] מבטל לגמרי דבריו הראשונים בתכ”ד, משא”כ הכא, אפי’ אי הו”א דחוזר ומגיד, מ”מ הו”ל כתרי ותרי . . דלמה יאומן בדבריו האחרונים יותר מן הראשונים, וא”כ משוי עצמו רשע ואינו נאמן כלל”,

[והיינו דסב”ל לבעל ההפלאה דגם להצד דחוזר ומגיד, אין הפי’ דנאמן לגמרי בהגדה האחרונה, ונתבטלה לגמרי הגדה הראשונה, כ”א דהוי הגדר תו”ת, וכן נקטו עוד אחרונים, וזה דלא כמו שנקט במהרמ”ש בסוגיין, דאי חוזר ומגיד נאמן לגמרי בעדות האחרונה, ועייג”כ בריטב”א בסוגיין, וית’ עוד אי”ה].

“ועכצ”ל דקרא מיירי באומר אנוס מחמת נפשות, וכיו”ב שוגג או מוטעה, ואפ”ה אינו חוזר ומגיד” (ועפ”ז מבאר דבזה, בדרשות הכתובים, פליגי ב’ הלישנות דרמב”ח בגמ’, ע”ש בכל הדברים).

ביאור לפי דרכו דדרשת הפסוק תלוי בהסברא שביסוד המחלוקת

וי”ל לפי דרכו דב’ הסברות תלויים זב”ז גם מצד הסברא ולא רק מצד הכרח הכתובים, ובהקדם, דהנה עי’ בצ”צ בחידושים על הש”ס שהק’ וז”ל: “ויש להבין דהא הטעם דאאמע”ר הוא משום דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות, כדפרש”י כאן, וכמ”ש בגמ’ סנהדרין וביבמות, וא”כ זהו דוקא שאינו נאמן לסמוך על דבריו לבד כמו שמאמינים לשאר עד, אבל הכא, דל נאמנותו מהכא, הרי יש לו מיגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, כיון שאין כת”י יוצא ממקום אחר, והיכא דאיכא מיגו נאמן אפי’ בטענה שאינו נאמן עליה[2] שהרי זהו פעולת המיגו. ואפי’ בעל דבר עצמו דקרוב הוא אצל עצמו נאמן כשיש לו מיגו . . א”כ הכא נמי יהי’ נאמן להשים עצמו רשע אף שקרוב הוא אצל עצמו, ואינו נאמן מדין עדות, יהי’ נאמן מדין מיגו מעליא דהפה שאסר כו'”

ומסיק “וצ”ל דענין משים עצמו רשע טענה גרועה היא יותר מדאי דאפי’ במקום מיגו לא מהני . .” ע”ש מה שהאריך עוד בזה.

ולכ’ צ”ב, דבקושיא הק’ דכל החיסרון דאאמע”ר הוא רק משום שהוא קרוב, שזהו פסול רק בדיני עדות, אבל אי”ז חיסרון בהטענה, והביא כן מפרש”י בסוגיין ומלשון הגמ’ כו’, וא”כ מהו דמסיק דהוי טענה גרועה, הרי כל החיסרון הוא רק דפסול לעדות ולכ’ אין שום גריעותא בהטענה (שזה הי’ יסוד הקושיא)? ובאמת גם בהמשך הקושיא הזכיר הצ”צ הענין דטענה גרועה (בהמשך להמועתק לעיל) וז”ל: “ומדוע יגרע ענין זה דמשים עצמו רשע משאר טענה גרוע שאין נאמנין עליה, כמו לומר פרעתיך נגד שטר, ואעפ”כ כשיש מיגו כגון שאין השטר מקויים קי”ל דנאמן אף דמודה בשטר שכתבו”, אבל הא גופא טעמא בעי, דלכ’ טענה גרוע מאן דכר שמי’ כאן?

ב’ טעמים בהא דאאמע”ר

ובפשטות יש מקום לבאר, דהנה מצינו שנחלקו האחרונים בענין זה, דבתומים (סי’ מ”ו סקמ”ב) נקט בפשטות דהא דאאמע”ר היינו רק היכא שאומר שעשה עבירה שנפסל עי”ז לעדות, דבזה שייך לומר דמצד דאדם קרוב אצל עצמו אינו נאמן לפסול את עצמו, אבל היכא שאינו נפסל לעדות, הנה בזה ליכא חיסרון דאאמע”ר [ולכן היכא שמעיד על עצמו שעשה עבירה בשעת השמד, שדינו הי’ שיהרג ואל יעבור, אז יהי’ תלוי אם נפסל בכך לעדות (דמשמע דפליגי בזה הריב”ש והרשב”א ע”ש)]. ולכן מסיק דמזה דאיתא בגמ’ בסוגיין (יט, א) דאם הי’ הדין דעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר אז לא הי’ נאמן לומר על עצמו אנוסים היינו מחמת נפשות, מוכח דהיכא שחותם בשקר ואינו מוסר נפש בדבר שמחוייב למסור נפשו נפסל לעדות מדרבנן עכ”פ.

אבל הקצות (בסי’ ל”ה סק”ד ובש”ש ש”ז פ”ה) מביא ראי’ מהך גמ’ להיפך, דפשיטא לי’ דהיכא דאינו מוסר נפשו אינו נעשה רשע ופסול לעדות לכך, ואעפ”כ קאמר דבכה”ג שייך אאמע”ר [וכן מוכח בוודאי לפי מה שפי’ הרמב”ן שם “מ”מ דינא הוא דליקטלו ולא יחתמו שקר ומדת חסידות היא ואי לא עבדי הכי משוו נפשייהו כרשיעי וקסבר רבי מאיר אפי’ בכה”ג אין אדם משים עצמו שאינו חסיד“], ע”ש בארוכה.

ויסוד הפלוגתא דאי נימא דאאמע”ר הוא רק משום דאדם קרוב אצל עצמו, א”כ הרי זהו רק שאין לו נאמנות לפסול א”ע לעדות, אבל לומר על עצמו שעבר עבירה היכא שאינו נפסל עי”ז לעדות, בזה ליכא שום פסול דקרוב, אבל אם יש סברא שאינו נאמן לומר על עצמו שעבר עבירה, והוי מילתא בטעמא, א”כ גם היכא שאינו פוסל עצמו לעדות אינו נאמן (וע”ש בש”ש מה שמחלק בזה).

[ועי’ בב”מ (ג, ב תד”ה מה אם ירצה לומר) דבבא לעשות תשובה ואינו רוצה להביא חולין בעזרה שפיר נאמן אף שמשים עצמו רשע (ועי’ בית אהרן בסוגיין בזה), ולכ’ זה שייך רק אי נימא דאי הנאמנות הוא מצד הסברא, אבל אם אינו נאמן מן הדין דקרוב פסול לעדות, א”כ איך שייך לחלק בזה, ועי’ בהגהות אשר”י ב”ק פ”ט סי”ח דפליגי אם נאמן לעשות עצמו רשע בבא לפטור עצמו מממון ע”ש, וכבר האריכו בזה מכמה מקומות, ועי’ בשו”ת הצ”צ אבהע”ז ח”א סי’ צ”א מה שהביא בזה דפליגי הראשונים אי נאמן היכא דרואים דכוונתו להתנצל, דתלוי ג”כ בזה, והובאו הדברים בחידושי הצ”צ לסנהדרין ט, ב, וע”ש בהערות ומה שש”נ].

ובפשטות הסברת דברי הצ”צ הוא עפ”ז, דסב”ל דבהא דאאמע”ר ישנם באמת ב’ הענינים, חדא הא דאינו נאמן משום שהוא קרוב וקרוב פסול לעדות, ועוד ענין בזה מה שאינו נאמן משום שיש גריעותא בהטענה, ולכן מק’ הצ”צ ב’ ענינים, דמצד מה שאינו נאמן משום שאדם קרוב אצל עצמו, הנה בזה מק’ דמ”מ יהיא נאמן בתורת מיגו אף שאינו נאמן בתורת עדות, ואח”כ ממשיך דגם מצד מה שיש גריעותא בהטענה, דיש סברא שלא להאמינו לעשות עצמו רשע, מ”מ “מדוע יגרע ענין זה דמשים עצמו רשע משאר טענה גרוע שאין נאמנין עליה”, דגם נגד הגריעותא בהטענה מצד הסברא יועיל המיגו. וע”ז מתרץ הצ”צ דמצד מה שאדם קרוב אצל עצמו באמת הי’ צ”ל נאמן במיגו, אבל מצד הגריעותא בהטענה אינו נאמן, דאף דמועיל מיגו גם לטענה גרוע כמו פרוע, מ”מ שאני הכא דהוי טענה גרוע יותר מדאי.

בב’ טעמים אלו פליגי ב’ הלישנות דרמב”ח, ודיוק בדברי רש”י

ולכ’ הי’ נראה לומר לפי דברי הצ”צ דבזה פליגי ב’ הלישנות דרמי בר חמא, דל”ק דרמב”ח סבר דהא דאאמע”ר הוא רק מצד הקורבה דאדם קרוב אצל עצמו, ולכן הי’ סובר דאף דהמשנה מיירי באנוסים מחמת ממון, דעושה עצמו רשע, מ”מ ברישא דאיכא הפשא”ס שפיר נאמן (וזהו שכ’ רש”י (בסוף ד”ה אלא שאמרו) “ורישא טעמא משום הפה שאסר”, דזהו החידוש בהך לישנא). אבל הלישנא בתרא סב”ל דטענה גרועה היא יותר מדאי, והיינו דנוסף לכך דאינו נאמן משום דקרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות, הנה יש גם חיסרון נאמנות מסברא, דהטענה מצ”ע הוי טענה גרועה (ועי’ בזה בקובץ ותן חלקנו בתורתיך בהערת הת’ הנע’ וכו’ הירשל שי’ מורוזוב). ולכן אף ברישא דאיכא מיגו, מ”מ אם אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים משום דאאמע”ר (ועי’ בזה בקובץ הנ”ל שם ובהערת הת’ הנע’ וכו’ חנן שי’ מאן).

[והנה יש מפרשים דהסברא דאאמע”ר הוא משום שיש לו חזקת כשרות (עי’ בש”ש הנ”ל “כיון דשלא כדין עבדי הו”ל מיגו במקום חזקה, דאמרינן מסתמא כדין וכשורה עבדי”, ועי’ בשע”י ש”ו פי”א מה דמק’ על דבריו, ובארוכה בחידושיו למסכתין סי’ כ’, ואכמ”ל).

ועפ”ז הי’ אפשר לבאר דיוק ל’ רש”י בסוגיין, דבל”ק כ’ (בד”ה אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון) “דלאו כל כמינייהו לשוויי נפשייהו רשעים בעדות פיהם ולפסול את השטר דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה בדיני נפשות ובפסולי עדות להעשות רשע ופסול על פיו ואלו פוסלים עצמן באומרם חתמנו שקר בשביל אונס ממון”. וא”כ בלישנא בתרא לכ’ אין צורך לפרש הא דקאמר בגמ’ דבאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים משום דאאמע”ר, אבל גם בל”ב (בד”ה אאמע”ר) פרש”י “אינו נאמן לפסול את עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות”. ולכ’ למ ה הוצרך לפרש?

אך עפמשנ”ת אפ”ל דבאמת יש חילוק בין הפי’ בל”ק להפי’ בל”ב, דבל”ב, אף שהוא בקיצור יותר, מ”מ הוסיף המלה “מחזקתו“, ואפ”ל דבזה בא לפרש החידוש דהך לישנא, דהא דאאמע”ר הוי גם מצד הסברא, דפוסל עצמו מחזקתו, דהוי נגד החזקת כשרות שלו, וזה גופא הוא החידוש דהך לישנא דמטעם זה אינו נאמן אפי’ במיגו, וכמשנ”ת].

אם שייך דין זה גבי תו”ת תלוי בב’ סברות אלו

והנה בהפלאה כ’ דלומר על עצמו ששיקר אינו נאמן מסברא, דאאמע”ר, ואי”צ לזה קרא דאינו חוזר ומגיד. והוסיף בזה דאף דאם חוזר ומגיד נמצא שלא עשה עבירה מעולם (דהרי חזר מדבריו), אינו כן דאכתי הוי תרי ותרי, ונמצא דעדיין אומר ששיקר מעיקרא ואאמע”ר.

אמנם ניחזי אנן אם בתרי ותרי שייך הך כללא דאאמע”ר, דהנה בב’ כיתי עדים המכחישים זא”ז הרי הלכה כר”ה דזו באה בפנ”ע ומעידה וזו באה בפנ”ע ומעידה, והיינו דאינו נחשב כעדות המוציא את האדם מחזקתו, ואינה פוסלת את האדם (ורק היכא דבאים בב”א א”א לקבל עדותם משום תרתי דסתרי). וא”כ אי נימא דיסוד דין אאמע”ר הוא מצד הקורבה, דקרוב אצל עצמו ולכן אינו נאמן להעיד על עצמו ולפסול את עצמו, א”כ בנידו”ד שאומר שעדות הראשונה שלו היתה שקר, דהוי כתו”ת ואינו נפסל, לא שייך בזה שלא לקבל עדותו מטעם אאמע”ר. משא”כ אם זהו מסברא, דאינו נאמן לומר על עצמו שעשה עבירה, א”כ גם בכה”ג אינו נאמן.

ונמצא דהלישנא קמא, דסובר דאאמע”ר הוא רק משום שפסול לעדות על עצמו, א”כ שפיר הי’ נאמן לומר שהעיד שקר ולהיות כתו”ת, וא”כ שפיר אפשר לאוקים קרא דאינו חוזר ומגיד בכה”ג. וא”כ אין ראי’ מהפסוק דגם היכא שאינו סותר דבריו הראשונים רק שמתרץ א”ע אמרינן דאינו חוזר ומגיד. משא”כ לל”ב, דהא דאינו משים עצמרשע הוא גם מצד הסברא, דהוי טענה גרוע יותר מדאי, א”כ גם היכא שאומר שהעיד שקר אי”צ קרא, דגם זה הוי בכלל אאמע”ר וכנ”ל, וע”כ קרא דאינו חוזר ומגיד איצטריך להיכא שמתרץ דבריו, ושפיר סב”ל דגם במתני’ כשאומר אנוסים מחמת נפשות, אם כת”י יוצא ממק”א אינן נאמנים משום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.

[והת’ שי’ הק’ ע”ז מדברי הגרעק”א על תד”ה הרי אלו נאמנין, קטע המתחלת עוד י”ל) שהק’ “הא ברישא השטר פסול בממ”נ דאם לא נאמין להם דאנוסים היו ממילא במה שמעידים עתה דאנוסים היו הוי עדות שקר, ומפסלי עתה בזה שמעידים בשקר וממילא נפסלו לקיים השטר כיון דמעידים עדות שקר וכההיא דבב”ק (דף עג) גבי גנב וטבח דבהוזמו על הטביחה בטל גם העדות גניבה”, וא”כ הרי פוסלים עצמם בממ”נ, אף בתו”ת, ויפה הק’?

אך נראה דלא ק’ על מה שנת’, דמה שנפסל בדרך ממילא, בדרך ממ”נ, אי”ז שייך לאאמע”ר, והגע בעצמך, גבי ב’ כיתי עדים המכחישים זה את זה, דאחת מכת זו ואחת מכת זו פסולין להעיד בעדות אחרת ממ”נ לכו”ע, הרי נמצא שהם נפסלים ע”י העדות והאמירה שלהם, והאם יש להקשות על זה דאאמע”ר ואיך נאמן לפסול את עצמו? ופשוט לכ’ דהא דאאמע”ר מצד דקרוב פסול לעדות הוא רק כשהפסול בא ע”י הנאמנות דעדותו, ולא שייך כשנפסל במילא בדרך ממ”נ].

חילוק הש”ש, וביאור החילוק בין ב’ הלישנות לפי דרכו

והנה עי’ בש”ש שם (ש”ז ספ”ה) שמחלק בזה “דהא דכתב הרשב”א בהא דאמר רב חסדא קסבר ר”מ עדים שאמרו להם חתומו כו’, וקסבר ר’ מאיר אפילו בכהאי גוונא אין אדם משים עצמו רשע שאינו חסיד, היינו דוקא הם דאין נאמנין לומר בתורת עדות אנוסים היינו מחמת נפשות דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אלא כל שאין כתב ידו יוצא ממקום אחר ואמרו כתב ידינו הוא זה, אבל קטנים היינו פסולי עדות היינו אין נאמנים לחכמים אלא בתורת מגו דאי בעי שתקי, ולר’ מאיר שם אין נאמנים משום דתורת מגו לא מהני כיון דשלא כדין עבדי הוי ליה מגו במקום חזקה דאמרינן מסתמא כדין וכשורה עבדי, והיינו במגו הוא דלא מהימני בכך, אבל כל היכא שנאמן בתורת עדות ממש לא מיפסל אלא היכא דמשוי נפשיה רשע הפסול לעדות, הא היכא דמשוי נפשיה רשע דלא מיפסל לעדות הוי ליה שפיר עד”.

ונמצא דהש”ש מחלק בזה, דאף דסב”ל דאינו נאמן לעשות עצמו רשע אפי’ כשאינו נפסל לעדות, וכמו שמוכיח מסוגיין מאמנה וכו’, וכשיטתו בקצות, מ”מ זהו רק כשהנאמנות הוא אך ורק מדין מיגו (וצ”ל דהטעם בזה הוא כהסברת הצ”צ שהובא לעיל דכיון שהוא טענה גרועה יותר מדי אינו מועיל לזה מיגו). אמנם זהו דוקא כשלא שייך נאמנות דעדות, אבל היכא דשייך נאמנות דעדות, אז לא מועיל נגד זה הסברא דטענה גרועה, ורק מה שאינו נאמן לפסול את עצמו לעדות משום דקרוב הוא אצל עצמו.

ולפי דרכו יש לבאר היטב החילוק בין ב’ הלישנות דרמב”ח, וכפי פשטות הסוגיא דיסוד החילוק תלוי אי אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד או לא. והיינו דלישנא קמא דרמב”ח סב”ל דלא שייך באנוסים מחמת נפשות החיסרון דאינו חוזר ומגיד, וכפי שנקטו ההפלאה והפנ”י בקושייתם, כדלעיל. וגם הסברא דהיכא דאיכא הפה שאסר הפה שהתיר לא אמרינן דאינו חוזר ומגיד, דכולא חדא הגדה היא (וכמ”ש בפרש”י בסוגיין בד”ה כיון שהגיד), דהא אפי’ ללישנא בתרא, דמחמיר יותר בדינא דאינו חוזר ומגיד, מודה בכה”ג דהוי חדא הגדה וא”כ כ”ש ללישנא קמא.

ועפ”ז א”ש דלהך לישנא אפי’ בכת”י יוצא ממ”א נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות, דחוזר ומגיד. וכן להך לישנא ברישא דאין כת”י יוצא ממ”א נאמנים אפי’ באנוסים היינו מחמת ממון, דכיון דהוי חדא הגדה א”כ חוזר ומגיד, וכיון דחוזר ומגיד, א”כ יש על העדות השנייה שאמרו אנוסים היינו תורת עדות. וכשיש תורת עדות אינו נפסל מצד אאמע”ר מצד שהוא טענה גרועה, אא”כ פוסלים עצמן לעדות, וכיון דהוי תו”ת ואינם נפסלים, וכמשנת”ל, שפיר נאמנים.

וע”ז הק’ רבא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, והיינו דאפי’ היכא שאומר אנוסים מחמת נפשות, ועדות הראשונה ניתנה ליכתב, מ”מ חשיב חוזר ומגיד. ומכיון שסברת רבא הוא להחמיר יותר בהענין דחוזר ומגיד (דלא כסברת הלישנא קמא), לכן לדידי’ גם מה דמועיל הסברא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר להחשיבה חדא הגדה ולא הוי חוזר ומגיד, היינו רק באנוסים מחמת נפשות, דאינו סותר דבריו לגמרי, אבל באנוסים מחמת ממון, שסותר דבריו לגמרי (דנמצא דשקר העיד בראשונה), לזה לא מועיל (אא”כ הי’ תכ”ד כפשוטה מעדות הראשונה, דאז תכ”ד כד”ד לגמרי, כמובן).

ולכן להך לישנא גם באין כת”י יוצא ממ”א אינן נאמנים לומר אנוסים מחמת ממון, דכיון דאינו חוזר ומגיד לא הוי עדות, ולהימנינהו במיגו א”א כיון דהוי טענה גרועה ביותר במה דמשים עצמו רשע. ובסיפא דכת”י יוצא ממ”א אינם נאמנים אפי’ באנוסים מחמת נפשות, דכיון דאין חוזר ומגיד ליכא תורת עדות, ומיגו הרי ליכא. ונמצא דמה דבהרישא א”א להאמינם במחמת ממון משום דאאמע”ר הוי תוצאה ממה דסובר דאינו חוזר ומגיד (ועפ”ז אפשר לבאר יסוד הפלוגתא דהמהרש”א ורעק”א אי הנאמנות דהרישא הוא רק מצד המיגו או מצד תו”ת).

[ואואפ”ל – עכ”פ לחידודי – דהנה אמרינן “ואפי’ כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה הי’ בעיניך כרשע” (וגם ידוע מה שאמר אדמו”ר מהוריי”צ שעין ימין הוא לראות המעלות של הזולת ועין שמאל הוא לראות החסרונות של עצמו כו’) ועכ”פ מובן מזה דישנם ב’ “מבטים” שונים, דיש המבט כמו שהאדם מביט על עצמו, ויש המבט כמו שמביט על הזולת, ומה שנחשב לגבי עצמו כרשע, הרי כמו שאחרים מביטים עליו אי”ז נחשב לרשע (ואסור להם להחשיבו כרשע), וא”כ שפיר אמרינן (גם מצד הסברא) דאאמע”ר, דמה שאומר על עצמו שהוא רשע אינו נאמן עי”ז לענין שגם הזולת יחשיבו כרשע, דהרי הם ב’ “מבטים” שונים, וכנ”ל]

[1] והיינו דגבי תכ”ד אמרינן דכיון דיכול לחזור תכ”ד אין הדבור חלה עד לאחרי כדי דבור (דאז תו לא יכול לחזור), ונמצא דאם חזר בו בתכ”ד נמצא דהדבור הראשון כמו שלא היתה מעולם. ולדוגמא אם הדביק פת בתנור ואח”כ רדה אותה קודם שבא לידי איסור סקילה, הרי אז נמצא למפרע שמעולם לא הי’ מעשה עבירה.

[2] כלומר אפי’ היכא שאינו נאמן בתור עד, מ”מ נאמן מצד המיגו.